יום שני, 18 באוגוסט 2003

הישיבה התיכונית מדעית ראשון לציון | מילות תודה לרגל סיום מחזור ו' - תשס"ג

זהו, נסתיימו להן בחינות הבגרות, הישיבה המדעית לחצה בחמימות את ידי בוגריה, ושילחה אותם – כמאמר השיר – לפרוש כנפיים ולעוף, אל העולם האמיתי, הבוגר, העולם שאחרי התיכון. "הבית שלנו" אמר לי פעם הר' רובינשטיין, "ילווה אותך לאורך שנים, עוד תראה כיצד יישאו אותך רגליך אל המקום הזה – הישיבה הזו, רק בכדי לומר שלום". אמת. רק כיום, כשנקודת המבט שונה במקצת והזוויות חדות יותר, הישיבה המדעית בעיניי היא המוסד האנושי, מחמם הלב והשמח ביותר שפגשתי בחיי. לא עוד בתי ספר להמון המתהולל, היררכיה נוקשה ותפאורת קרטון באצטלה של תעודת בגרות, אלא ישיבה מדעית כחממה של חינוך ומסירות, חברה וחיבה, וחשוב מכל: מתן קניין רוחני ותורני לכל תלמיד ולכל דורש.

דווקא בתקופה זו של הוזלה בתחום החינוך והפיכתו לכלי פוליטי של תככים ושחיתויות, מקפידה הישיבה להמשיך בהענקת סממנים של זהות, של חינוך, של ערכי אמת, של הפחת חיים בנשמתו של נער צעיר העושה את דרכו הראשונה בחטיבת-הביניים.

מלבד זאת, העובדה כי ציוני הבגרות בישיבה מתמקמים בקלות בצמרת בתי הספר באזור, מאששת את הקביעה שאפשר בהחלט ליצור מסגרת לימודים עשירה ורבגונית בד בבד עם משפחתיות חיה ונושמת.

ומעל כולם, ניצב הרב ישעיהו רובינשטיין, שומר על משמרתו, מחזיק את הגחלת בגאון, מגדל ומטפח דורות של יצירה ועשייה, תורה ודרך ארץ, מוליך ומנתב בהצלחה מרובה, בדרך ייחודית כ"כ, בהלצה פרועה או בבכי קל, במסירות ובאהבה. על-זאת אני מודה לו מקרב לב.

אכן, המשימה הוכתרה בהצלחה. דור נוסף של בוגרים סיים דרכו בכשרון רב. איש איש לדרכו. עד הסוף.

תודה רבה!