משפט פשוט | כתבה שלי ב'מקום בעולם - מגזין הנוער של עולם קטן'

פינת עישון | סיפור אמיתי

לפני חמש שנים, כשעוד הייתי סטודנט עם חלב טרי על השפתיים, יצאתי ל"סיבוב משרדים" בתל-אביב. לאלה שעשו בשכל ולא למדו משפטים, אסביר: במהלך שנה ב' ו-ג' ללימודי המשפטים, שולחים המשרדים הגדולים ציידי כישרונות לאוניברסיטאות, 'סקאוטרים' אם תרצו, כדי שידוגו את הכוכבים הגדולים, אלה שבעתיד יהיו עבדים נרצעים במטחנות שכר הטרחה של משרדי עורכי-הדין. במסגרת מסע הציד, יוצא אוטובוס עמוס במוחות מבוזבזים של אנשים שהלכו ללמוד משפטים וגם הצטיינו בזה, ומסייר לו במגדלי תל-אביב, לביקור במשרדים היוקרתיים של בכירי הפירמות בענף.

בקיצור, נחתנו במשרד גדול וחשוב בקומה שעשתה לי ג'ט-לג רק מהעלייה במעלית. הנוף התל-אביבי נפרש במלוא ענני הפיח שמעטרים אותו, ואנחנו הגענו, חבורת סטודנטים לא-עליזה, להיכל משרדים משְמִים גדוש בריהוט איטלקי ובעורכי-דין מלאי חשיבות עצמית. נכנסנו לחדר עם שולחן ארוך, בראשו ישב השותף הבכיר עם קילשון בידו – סתם, בלי – חנוק בעניבתו האדומה ובניחוחות אפטר שייב.

"שלום לכם", הוא פתח.

מקהלת החנפנים רק הנידה בראשה, יודעת שגם שלום במשרד עורכי-דין עולה כסף.

"ברוכים הבאים למשרד החשוב בישראל. אנחנו מחפשים את הטובים, השאפתניים, אלה שרוצים להצליח ובגדול".

אפשר לומר שאם הייתי מסתכל לכמה סטודנטים באישון של העין, הייתי יכול לראות שם סימן של $. הם ממש בלעו בשקיקה כל מילה, מרגישים איך אלוהים והאבא העשיר שלהם נגע בהם, מתת האל לאנושות שכמותם.

"משרדנו הוביל את ארבע מחמש העסקאות הגדולות במשק בשנה האחרונה. הצוות המסחרי שלנו הוא חוד החנית כיום בהשקעות ישראליות ברחבי העולם, אנחנו מאד גאים בהישגים שלנו".

מלאך הכסף הוסיף ופרט באריכות את רשימת הלקוחות המפוארת של המשרד. כעבור עשרים דקות ביקש לשמוע אותנו: "זה הזמן לשאלות שלכם".

כצפוי, שאלות חנפניות ומציקות. "איזה נגיעות יש לכם לשווקים המתפתחים באפריקה?", שאל פוץ אחד. "האם העבודה במחלקה הבינלאומית דורשת שפה נוספת, חוץ מאנגלית וסינית?", שאלה נפיחה אחרת. מפה לשם, יאדה יאדה, אחת הסטודנטיות הרימה אצבע.

"כן".

"אני רואה שבגלל שהמשרדים שלכם במגדל זכוכית אי אפשר לפתוח פה חלונות", אמרה הסטודנטית, "אז איפה יושבים פה להפסקות עישון?".

דממה השתררה. צחקוק נבוך עבר בין בני האלוהים. פינת עישון? מה אנחנו בשוק ראש העין, מה נסגר איתה. טוב שלא שאלה אם יש מקום לשחק כאן שש-בש.

"מה השם שלך?", שאל השותף הבכיר.

"גלית", השיבה.

"התקבלת".

סגולה לשמירה והצלה מטלפי עורכי דין

הנה לכם, שלומי אמוני ישראל, תפילה נוראה ועצומה שחיברתיה להינצל מעורכי דין. וכל מי שנתקל בהם, בין בשוגג בין במזיד, יאמר תפילה זו לאלתר, שמסוגלת לישועות, וישים מבטחו בהשי"ת, ויינצל מנזקם ומשכר טרחתם וסר חטאתו ועוונו יכופר.

כמה נמוך יכולים עורכי דין לרדת?

לא נגענו. הייתם מאמינים?

בעוד שבוע יתקיימו בחירות ללשכת עורכי הדין. לא משהו שאמור לדגדג לכם – או לי – את הזרת הימנית. סתם קרב בין עסקנים שחגים סביב עצמם וסביב המקצוע המהולל בו בחרו לעסוק. המנטרה שחוזרת על עצמה בבחירות האלה, ואלה שלפניהן, ובעצם מאז שנוסדה הלשכה הזאת, היא שמירת כבודו של "המקצוע". עורכי הדין כל כך עסוקים בשמירת הכבוד של עצמם, שזה פתטי; ממלכה שלמה של עסקנים בחליפות שכל כולה עיסוק ב"כבוד" וב"מקצוע". גם כן מקצוע.

 ▫ ▪ ▫

לאן דברים מגיעים?

ובכן, יש בחירות ללשכה. כמה "חברים" לאותו ה"מקצוע" רוצים להיבחר לעסקונה הפנימית. שוב, הזרת מתעניינת. מה שמרגיז הוא שהחבורה הזאת מטרידה ציבור ענק של עורכי דין מדי יום במיילים, בטלפונים, בסמסים. ממטירים טונות של רפש וטינופים הדדיים איש על רעהו. ומה מצחיק בכל הסיפור? שהפוליטיקאים האלה בטוחים שאם אדע שעסקן א' חָבַר מאחורי גבו של עסקן ב' יחד עם עסקן ג' להפלת עסקן ד' – ארוץ להצביע לעסקן ה'.

אני יודע; כך היא דרכן של בחירות. טרוף כפי יכולתך. אבל רבאק, אלה עורכי דין, אנשים מכובדים. תעברו על התמונות ותבינו כמה נמוך הם יורדים. וזו טיפה בים. "כבוד המקצוע" – כבר אמרנו?

מאמר | מעבר מחכירה לבעלות על קרקע

מי יציל את בית הדין הגדול?

דמיינו איזו קטסטרופה הייתה אם בית המשפט העליון היה מתנהל בהרכב חסר עשר שנים. מדוע כשבית הדין הרבני הגדול עומד לקרוס לתוך עצמו – זה לא מעניין אף אחד?

אורית נפרדה מבעלה לפני חמש שנים. השניים תכננו להתגרש, ובינתיים פנו לבית הדין הרבני האזורי שיסדיר את עניין המזונות עד לגירושין הסופיים. אורית הרגישה שההחלטה הזמנית שנתן בית הדין גרמה עוול לה ולילדיה, ופנתה לערכאת הערעור, לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. את הערעור היא הגישה בסוף 2013. מבית הדין הגדול הודיעו לה השבוע שהיא תצטרך להמתין לדיון עוד זמן רב, כיוון שבית הדין מתפקד בהרכב חסר מזה למעלה מ-10 שנים ויש תיקים דחופים יותר. הבירוקרטיה חוגגת, ומחלוקות פוליטיות על הרכב בית הדין – השאירו את אורית עגונה, אלמנה חיה, עד היום.

בבית הדין הרבני הגדול, המקביל במעמדו לבית המשפט העליון, קיים תקן לתשעה דיינים: שני הרבנים הראשיים לישראל ועוד שבעה דיינים קבועים. בפועל, מאז 2007 לא מונו דיינים חדשים, ומ-2011 רק שני דיינים קבועים מכהנים מתוך השבעה. הרבנים הראשיים משקיעים את עיקר זמנם בענייני הרבנות, ובפועל זמן הישיבה שלהם בהרכבי בית הדין – מצומצם ביותר. בית הדין הגדול, שחייב להתכנס כמעט תמיד בהרכב של שלושה דיינים, קורס תחת העומס. התוצאה: דיוני בית הדין נדחים, ערעורים דחופים ובקשות לצווי ביניים מבוטלים, פסולי חיתון משוועים לפתרונות, הציבור נפגע. תיקים סבוכים במיוחד של התרת עגונות וממזרים – שבית הדין הגדול הוא המוצא היחיד שלהם – תקועים כבר שנים ארוכות, ולאף אחד זה לא מזיז.

הוועדה למינוי דיינים התכנסה מספר פעמים בשנים האחרונות. הרכב הוועדה מסוכסך ומפולג; המאבק על כל דיין עיקש וחוצה דעות, וספוג באינטרסים של חלוקת משרות, כסף וכבוד. כל ניסיון למנות דיינים חדשים הפך למלחמת כיפופי ידיים, שבו נציגי הוועדה בעיקר חושבים איך לגזור קופון פוליטי על גבם של המועמדים מטעמם. גם לשרת המשפטים העתידית, איילת שקד, הבהירו שהוועדה למינוי דיינים היא מחוץ לתחום שלה. אם כל מינוי לבית המשפט העליון היה הופך לקרב בין מגזרים ומפלגות – הארץ הייתה גועשת. כיוון שמדובר בבית הדין הרבני, הסוגיה נשארת בחסותם הבלעדית של הפוליטיקאים.

בתי הדין הרבניים מתריעים מזה שנים שהם כורעים תחת העומס. שהם על סף תהום, ושאמון הציבור בהם נשחק עד דק. שהתדמית שלהם גרועה עד כדי כך שאנשים לא מתחתנים כדי שאם חלילה יתגרשו – לא יעברו את הגיהינום שמחכה להם בבית הדין. עשרות פניות בעניין למשרד המשפטים, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה – נפלו על אוזניים ערלות. המדינה מתעלמת, ונותנת לעסקני המפלגות להתגושש ביניהם, שעה שמאות אזרחים סובלים מעינוי דין משווע. גם ציבור עורכי הדין, שנאלץ לנהל דיונים בהפרש של חודשים ארוכים, זועק על ההתעללות הממסדית בציבור המתגרשים והמתגרשות – ונתקל בקיר אטום ובהתחמקות מתחסדת.

אפילו מי שסולד מהמוסד הזה, יסכים שבתי הדין הרבניים עוסקים בדיני נפשות. הצלתם מהווה עניין אזרחי-משפטי ולא דתי. המדינה יצרה מציאות בלתי-נסבלת, בה היא מחד כובלת את אזרחיה ומאלצת אותם להתגרש דרך מסדרונות בית הדין, ומאידך תוקעת את בתי הדין והופכת את הליך מינוי הדיינים לזירת אגרוף פוליטית. הציפיות של הציבור ממערכת שיפוטית להתנהלות איכותית הן גבוהות יותר מאשר מגוף ממסדי אחר. אם המדינה תמשיך באדישותה להתעלם מצרכי בתי-הדין הרבניים – שלא תופתע מדוע הדימוי של כל מערכת המשפט הוא כל כך גרוע.

בית הדין הרבני הגדול

בית המשפט העליון

שפטו אתם: האם בית המשפט לא נסחף קצת?

על עורכת דין לחוצת חתונה, שופט סקרן מדי והפי-אנד מרגש. מעשיה קצרצרה משולחנו של בית המשפט

מעשה בעורכת-דין חרוצה שאהובהּ כרע ברך והציע לה נישואין. הגבר האמיץ, שנשבה בקסמה של סנגורית קשוחה, החיש מהר ומצא אולם שמחות וגם מועד נוח לחתונה. מתי? בעוד חודשיים וחצי - יוני 2015. אולם, מכיוון שאין מערבין שמחה בשמחה, ביקשה שלשום עורכת הדין המאושרת מבית המשפט שיאפשר לה לדחות דיון שנקבע סמוך ליום כלולותיה.

השופט שמאי בקר השיב, שאם הפרקליטה רק קיבלה הצעת נישואין, לא יתכן שבקצב כה מטורף - לא תאמינו, 10 ימים בלבד - החליט כבר הזוג מתי והיכן תתקיים החתונה, ומיד קפץ על ההזדמנות כדי לעקוץ קצת את הכלה המסכנה. גם בני המין החזק לא יצאו אצלו בזול.
לא נגענו:

"מבלי חלילה להיכנס לענייני ג'נדר"

הכלה המהוללה לא התבלבלה, וכמעשי עורכי הדין כתבה לבית המשפט הבהרה מנומקת, שבה היא מסבירה שמותר גם לה להיות לחוצת חתונה, ושעדיף באופן כללי גברים שסוגרים עניינים בצ'יק צ'אק:

"לעניין מגדרי ישנם גם גברים המעוניינים להינשא במהרה"

סוף טוב הכל טוב. "אם נופל המועד החדש על ירח הדבש - נא להודיע בהקדם!", ולא לשכוח לשמור קצת סושי לשופט הנכבד.

השופט שמאי בקר

ואז, כשבית המשפט ציטט מ"הטוב, הרע והמכוער"

מי אמר שמשעמם בבתי משפט, הא? הנה החלטה של השופט מגן אלטוביה, ששולף מהאוב  את ה"מכוער" בטוב הרע והמכוער, לא לפני שהוא מזכיר לנו שקראו לו אלי וולך (יהודי, ברור), חסיד גדול של מעשים ולא של דיבורים:

אני מדמיין את הסיטואציה כך:
תובע: "אני אתבע אותך!"
נתבע: "למה מה אני מפחד? בן-דוד שלי הוא העורך-דין הכי טוב בעפולה".
תובע שולף סלולרי, מחייג לבן-דוד, מפריע לו באמצע קריאת הפרשייה החדשה ב-ynet: "לאן נעלם הפותחן של קופסאות השימורים בבית ראש הממשלה?".

טלפון קצר, נפנופי ידיים, שני הצדדים: "ניפגש בבית משפט".

התובע מגיש תביעה. דיון נקבע לעוד שנתיים.

נתבע: "נו, תבעת, שחררת לחצים, עכשיו יותר טוב?"
תובע: "אם ממילא הדיון יתקיים אחרי מותי, אז לפחות העורך-דין שלי יגיש נגדך התראה בדבר הגשת בקשה!"
נתבע: "אוּוּוו, עכשיו איימת עליי כהוגן".

התובע מגיש לבית המשפט "התראה מטעם התובע בדבר הגשת בקשה לשלילת כל זכויותיו של הנתבע בעולם הזה ובעולם הבא. אמן"

השופט: "איף יו וו'אנה שוט, שוט, דונט טוק". מזכירות, לצרף את אלי וולך כמשיב פורמאלי!
פה פאם!
- סוף -

עובדים עלינו בקבלנות

קניתם דירה? תתחדשו. מזל טוב לרגל נישואיכם לבחירת לבכם, המשכנתא. ודאי כבר הספקתם לדעת כי שלושה שותפין לה לדירה: הרוכשים, הבנק והקבלן. כל השלושה מעדיפים לפגוש אחד את השני כמה שפחות; כשאחד השותפים מרים טלפון לחברו – זה כנראה לא בשביל לאחל שבת שלום.

עושים עליכם סיבוב? כמה עצוב

והנה הגיע החורף ואיתו הגשמים, ובזמן שאתם מכורבלים בתוך הפוך גיליתם בתקרה כתם מוזר. שטויות, אתם אומרים לעצמכם, שמים פלסטר וזה עובר. אחרי יום יומיים כבר אין לכם ספק: יש רטיבות בדירה. מה עושים? מצלצלים לקבלן. התקשרתם, עונה הפקידה שהקבלן בחו"ל, אז תתקשרו עוד שבוע. עוברים שבועיים והקבלן הפעם בפרויקט אחר, חשוב הרבה יותר מכם, נודניקים. בסוף הקבלן ענה, שלח איזה עובד קבלן (במובן הרע של המילה) ששיפשף את הקיר ומרח אותו – כלומר, אתכם – עם קצת סיד לבן.

אך רטיבות, רבותיי, זה כמו שפעת: מתחיל בנזילה קטנה - הכינו את הממחטות - ומסתיים בירוקת על כל הקיר. לכן צריך לטפל בה מהר ויפה שעה אחת קודם. כשהקבלן מכסה את כתם הרטיבות בקצת צבע הוא בעצם לועג לאינטליגנציה שלנו. הוא מדביק לחולה שקודח מחום פלסטר במצח. ובעיקר: הוא מנסה להרוויח זמן.

הדין הישראלי קובע מה חובתו של הקבלן כלפי רוכשי דירות. החוק נקרא חוק המכר (דירות), ובתוספת הרביעית שלו מוגדרת תקופת אחריות הקבלן לנזקים שונים. למשל: ליקוי במוצרי מסגרות ונגרות, לרבות אלומיניום ופלסטיק – שנתיים; ליקוי בריצוף וחיפוי פנים לרבות שקיעות ושחיקה – שנתיים; כשל במערכות צנרת, לרבות מים, מערכת הסקה ומרזבים, דלוחין וביוב – ארבע שנים; התנתקות, התקלפות או התפוררות של חיפויי חוץ – שבע שנים; וכו'.

לכן, זכרו: כאשר קבלן עושה עבודה מרושלת או לא יסודית – תעדו אותו, כדי שבעתיד תוכלו לבוא בטענות על עבודתו. דרכן של נזילות לצוץ מדי חורף עד אשר מוצאים מה מקורן, ולכן חשוב לבדוק את עבודת הקבלן במבחן הגשמים והסופות. אל תתנו לו לטייח.

העליונים ואנחנו - קצת ענווה לא תזיק

בית המשפט העליון בירושלים. מי אמר מגדל השן?

יש משהו בעייתי בדעתנות הישראלית בכל נושא ועל כל עניין. העובדה שכל אינפנטיל עם מקלדת מתיר לעצמו להשתלח באנשים שגדולים ממנו באלף רמות, היא משחיתה ומקוממת. אחד מהגופים המושמצים בהקשר זה - חתיכת בשר עסיסית בפיהם של טוקבקיסטים - הוא בית המשפט העליון וחבר שופטיו.

האנשים הללו, העליונים, הם חבורת עילית של אנשי משפט מלומדים ומוכשרים, חריפי דעת ומהירי מחשבה. כל אחד מהם עילוי בתחומו. מכוח איכויותיהם, ותוך מינימום של קומבינות, הם מתמנים לשפוט בין איש ובין רעהו ולהודיע את חוקי המדינה ואת תורותיה (אל תתנו לתקשורת לבלבל אתכם, גם כשמתמנה שופט "ימני" הוא לא מוכר נקניקיות במרכז הליכוד). אכן, מי שנדרש לתת דין וחשבון ציבורי בכל פסק-דין או החלטה שיוצאת תחת ידו, לא יכול להיות חלטוריסט, לוביסט או סתם פרוטקציונר.

ממוח אחד כמו של השופט נעם סולברג ניתן לחצוב את כל הטוקבקיסטים של ynet בשנה האחרונה גם יחד. פסק-דין של השופט יצחק עמית הוא תיעוד מאלף לא רק ליכולת משפטית יוצאת דופן, אלא גם לניתוח מידע, עיבודו, הסדרתו והבאתו לכדי מסמך חורץ גורלות. הנבחרת הזאת מתמודדת לא רק עם סוגיות סבוכות הבאות לפתחן מדי יום, אלא גם עם עומס בלתי נסבל של אלפי תיקים בשנה.

סיכומו של דבר, הדרך לבקר את בית המשפט אינה החרבתו. אדרבא, יתכבדו הטוקבקיסטים ויגישו מועמדות לוועדה לבחירת שופטים, ואז נדע כולנו האם "פחחחחחחח" היא ביקורת לגיטימית על פסק-דין של המחוזי.

יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ (תהלים נח יב).

כמחווה לפעלם, מוקדש להם הקולאז' הבא:

לא תאמינו מי קם מהכסא: השופט יוצא לשטח‎

קבלו סיפור הזוי.

עיריית תל-אביב נתנו לאבא שלי דוח בגין חניה על מדרכה. אבא שלי, לא-פראייר טיפוסי, אמר להם שאם זה לא נראה כמו מדרכה ולא עושה קולות של מדרכה - זה כנראה לא מדרכה. מפה לשם, אחרי מכתבים, טרטורים וסיפורים, הם נפגשו בבית המשפט.