21 בדצמבר 2014

למה ההודעה שלי חשובה? בגלל הרוטב הסודי שבה. כן, ברור

ובכן, גוגל כידוע נוברת לי במיילים, בקבצים, ב-DNA, ברמת החומציות במעיים שלי ובהרכב המולקולרי של הקפה שאני שותה בבוקר. תודה גוגל, אשמח מאד אם האלגוריתם שלכם יסבול כמוני מהמצגות שאמא שלי שולחת על משמעות החיים. אולי גם הוא ימצא לעצמו כמה תובנות חשובות לחיים, אחרי שהוא יקרא מה יש לקונפוציוס או לשקר כלשהוציוס להגיד.

אבל לאחרונה, בפינת ה – "אמנם אנחנו גיקים אבל גם, בין חיטוט באף למשנהו, יודעים להצחיק; כלומר, להצחיק גיקים; כלומר, את עצמנו ואת החד-קרן שמציל איתנו את העולם" – גוגל עשו משהו נועז למדי, ודירגו את הדואר אלקטרוני לפי הסיווג הבא:



אז למה ההודעה חשובה? "חשובה בגלל הרוטב הסודי שבה".

ובכן, גוגל, ההודעה הזאת לא הייתה חשובה. למעשה טוב הייתם עושים אם הייתם מעבירים אותה לספאם בצירוף הודעה לשולח: "הודעתך נשלחה לזבל של הנמען בגלל הג'אנק הגלוי שבה".

18 בנובמבר 2014

הכניסה אך ורק לרכבי אדמו"רים ורבנים



צולם במועדון הזאפה תל אביב
סתם, צולם בירושלים

הם הסתכלו עליי.
פתחתי את החלון ובלי להסס: "נעים מאד, אני האדמו"ר מצסק"א מוסקבה, נצר לשושלת אדמו"רים ידועה וצאצא של צ'ורצ'יץ (נסו להגיד את זה 5 פעמים ברצף), נוהג מנהגי אדמו"רות וגם נוהג על שברולט, זקני מורי רשם פטנט על הקנייטש, אשתי מעצבת קולקציה חדשה של הויזען אין די זאקען, יש לי לפחות שני מויפתים על שמי ברשם המופתים וקצת לחם שיריים בשבילכם. בואו נשיר איזה ניגון מגלגל"צ".

נכנסתי, סגרתי את החלונות כיאה לאדמו"רים, אלמלא הייתי לבד באוטו הייתי יושב במושב האחורי. ואז בערך אלפיים חסידים התחילו לרקוד לי מסביב לאוטו. פתחתי שוב את החלונות, וצעקתי: "יאיר לפיד בג'יפ מאחוריי". מיד החלה שם מהומת אל עליון. ברוך שעשה לי נס במקום ההוא.

1 באוקטובר 2014

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חֲלָף

בשנים האחרונות אנו עדים לאינפלציה גוברת בשוק ה"צדיקים", ה"גאונים" וה"גדולים". תארי הכבוד שמוענקים לכל דיכפין הובילו לזילות מוחלטת בערכם של תארים אלה. עסקנים הופכים בין לילה ל"רבנים"; "ראשי מוסדות" הם לא אחת אברכים צעירים שפתחו בקושי מעון. בעיתונות מסוימת מוקדשים התארים הרה"צ והגה"צ וה"הרב הגאון רבי" לכל בעל משרה תורנית זוטרה, ואפילו נציגי ציבור ברשות המקומית זוכים לסופרלטיבים ותארי רבנות מוגזמים. ראוי אפוא לבחון האם כך דרכה של תורה.

מרן האדמו"ר מסימפסען זוצקלה"ה
בהיסטוריה של עם ישראל, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים שהיו בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה, ואשר הוסמכו על ידי רבני הדור. הם קנו את מעמדם הודות ליכולתם לפסוק הלכה ולשמש כ"דעת תורה". התואר "רב" לא היה מתת שמים, מתנת חינם המסורה אוטומטית בידיו של כל בעל זקן, ויהא אפילו מרביץ תורה, אלא למי שהיה בעל סמכות תורנית משמעותית בקהילה. התוספתא במסכת עדויות (פ"ג ה"ד) אף קבעה בשעתה קריטריונים בנושא: "מי שיש לו תלמידים – קורין אותו 'רבי'; נשתכחו תלמידיו – קורין אותו 'רבן'; נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו".

בפרקי אבות אנו זוכים להכיר דמויות רבות ללא תואר רבני, ובתקופת התלמוד נשאו אמוראים רבים כינוי בלבד. הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים מבאר מדוע חכמי הזוגות לא זכו לתואר רבני: "כל מי שיהיה בעיניו נכבד מאד במעלתו על כל המעלות, קראו בשמו, כגון שאמר: 'הלל ושמאי', ו'שמעיה ואבטליון'. וזה לגדולתם וכבוד מעלתם, בשביל שאי אפשר למצוא כינוי ראוי להם לכבד את שמם, כמו שאין כינוי לנביאים. אבל החכמים שהיו בעיניו למטה מן המעלה הזו, יכנה אותן ב'רבן', כגון 'רבן גמליאל', ו'רבן יוחנן בן זכאי'. ושהיו בעיניו למטה מן המעלה הזאת, יכנה את שמם 'רבי', כמו שאמר 'רבי מאיר' ו'רבי יהודה'".

מבין שלל תאריו ופעליו, הרב עובדיה יוסף ביקש כי במצבתו יופיעו מקצת הספרים שחיבר – יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה וכיו"ב – ותו לא. כל המוסיף גורע. גם אדם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים מכונה בצניעות "צורבא מרבנן", תלמיד חכם – דהיינו לא הוא החכם, אלא רבותיו. ומי שמתגדר בתואר זה לשווא, עליו נאמר "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה, א, ט"ו). הרב הוטנר כתב כי ישנה רמה מסוימת של "דעת" הנחוצה והחיונית ל"רב" באשר הוא, ובהיעדרה – חוכמתו נפגמת פגם של ממש.

היבט נוסף בתופעת בפיזור התארים מתקשר לסוגיית קבלת "סמיכה" לרבנות על מנת לעסוק בהוראת הלכה. באופן אינטואיטיבי, דרישות הסמיכה עולות כמאליהן, בדומה לכל מקצוע אחר: כשם שרופא או מהנדס חייבים לעבור מבחנים מסוימים כדי שיהיו כשירים לעסוק במקצוע אותו למדו, כך גם ברבנות ובהוראת ההלכה. ואולם, לאור חלוקת התארים הסיטונאית הנהוגה כיום, מעיקרא יש לתמוה: לשם מה על אדם לעמול וליגע כדי לקבל "סמיכה" ולהתקרא רב אם ממילא התואר רב הוא סחורה המוענקת לכל דורש?

בשנת תשע"ב הוגשה הצעת חוק להגביל את השימוש בתואר "רב" רק למי שהוסמך לרבנות והינו שומר מצוות. ההצעה נועדה למנוע כניסת שרלטנים לעולם הרבנות ובד בבד להעלות את קרנם של הרבנים האמיתיים. עם זאת, הצעה זו מעוררת קושי, כיוון שגוף יכול לשלול תואר רק אם הוא בעל הסמכות להעניקו או לפקח עליו. תארי הרבנות שניתנו עד היום לא היו כפופים לאמות מידה כלשהן, והתואר "רב" – שלא נאמר "רבנו" – הפך יותר לכינוי עממי מאשר לתואר רוחני.

מי יתן ויהיה שם שמיים מתאהב על ידי על ידי כלל העוסקים בתורה, ובפרט על ידי המתעטרים באצטלה של תורה.



 

29 במאי 2014

הקולות של פיראוס, מזכירים את ירושלים | יום ירושלים תשע"ד

לפני חודשיים נסעתי לאתונה. בסיור במוזיאון האקרופוליס החדש (2009) האזנתי ליוהאנה, מדריכה מקומית, שסיפרה על בניית המוזיאון ועל פרויקט השיקום האדיר שעושה יוון לשכיות החמדה הארכיאולוגיות שלה. אבל בעיקר היה חשוב לה לספר לקבוצה שלפניה, חבורת סבתות בריטיות ואני, על השוד הגדול, לדבריה, שביצע הבריטיש מיוזאום לאוצרות הפרתנון, המקדש המפורסם ביותר של יוון בתפארתה והמתחרה הגדול של בית המקדש השני. איזה חצי שעה היא טחנה על זה את המוח. הבריטים, אגב, לא ממש מתביישים בזה.

משם הלכתי ל'אגורה', כיכר השוק ומרכז החיים של אתונה בעת העתיקה. מדריכה אחרת סיפרה על עולם שהיה ואיננו. "זו הייתה האימפריה שלנו", אמרה ודמעות בעיניה, כאילו אריסטו מת לפני שעתיים. "כל מי שעבר באתונה חיסל לנו את המורשת ונישל אותנו מאוצרותינו ההיסטוריים". אכן, מאות שנות כיבוש הותירו את אתונה חבולה ומחוללת. קיסרי האימפריה הביזנטית-רומית בזזו את אוצרותיה הרבים והעבירו אותם לקונסטנטינופול; העות'מאנים הפכו אותה לבית קברות גדול וקבעו מסגד בלב האקרופוליס; הוונציאנים הפגיזו את הפרתנון והותירו את חלקו עירום ומנותץ, ועם האבנים ההיסטוריות השתמשו לבניית חומות מפני תוקפים; וכמובן, בל נשכח את הספורט הלאומי של האומות הנאורות במאה ה-19: שוד עתיקות ובזיזת אוצרות לאומיים.

בסוף היום, חשבתי, אתונה היא כנראה תערובת של תל-אביב וירושלים גם יחד. חיבור מיוחד של עיר חדשה-ישנה ש"מתכתבת" – כך מכנים זאת היום – עם ארץ ישראל, ולכן לא פלא שהיא חולקת עמה הרבה מן המשותף. לא רק את אותם כובשים חלקה לנו ההיסטוריה עם היוונים, אלא גם עולם של הגות ופילוסופיה (חלקו אמיתי וחלקו פרי הדמיון), שנשמע היטב גם בימנו. לחכמי ישראל היו יחסי אהבה-שנאה עם יוון ותרבותה; "אָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (בבא קמא פ"ב), אומרת הגמרא מחד, ומאידך כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרות יוונית, הייתה תשובתו עמומה: "שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" (תוספתא עבודה זרה א, כ). אתם מזהים את הקריצה בעינו של רבי יהושע? כן, גם אני שמתי לב אליה.

איי טאטע: ירושלים הייתה צריכה להיות אתונה של עולם הרוח. נחל נובע, מקור החכמה של העולם כולו. בית המקדש, אלמלא נחרב, היה צריך להיות האולימפוס החדש, הפרתנון של העולם המונותיאיסטי הפוסט-אלילי-יווני-רומאי – "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב', ב') – ומציון הייתה צריכה לצאת תורה חדשה, אחרת, לכל העולם. תורה ששוללת את האמונה בפסל ובמסכה ומביאה במקומה את תפיסת האלוהות המונותאיסטית. אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד: במקום העולם האלילי קיבלנו את הנצרות של ישו הגלילי.

חזרתי לחדר, ונזכרתי בשתי המדריכות המקומיות שהתאבלו על חורבנה של אתונה, חורבן שמסתכם בביזה ובהרס עתיקות, שמשמעותם כיום היא היסטורית בלבד. זאוס ואתנה, דיוניסוס והרקולס, אינם אלא "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד', כ"ח). אבל יוהאנה מבינה שחורבן אתונה הוא לא אירוע דתי, אלא אירוע תרבותי, פספוס בקנה מידה היסטורי ואבדן הבכורה לדתות ותרבויות, חלקן מפגרות ופרימיטיביות פי כמה מזו של היוונים.

כשכל המחשבות הללו מציפות אותי, הלכתי לבית הכנסת. מעל דלת בית הכנסת קידם אותי הכיתוב הבא, שחדי העין מביניכם יוכלו להבחין בו:


למי שמתקשה בפענוח צפנים, מופיע הפסוק מספר בראשית: "'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"


מה נורא המקום הזה? כאן?! אין זה כי אם בית אלוקים? פה, באתונה, בית אלוקים?

כשיעקב יצא מבית אביו, הוא ישן בדרך וחלם על סולם ובו מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהתעורר נתמלא פחד, שמא חילל את קדושת המקום הנורא. לא היה בלבו ספק: הוא נמצא במקום קדוש - "הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים" (רמב"ן).

כמה אירוני.

רק עשר דקות ממקדש הפרתנון, מקדש שחזה  בעם ישראל שב לארצו לאחר גלות בית ראשון, מופיע לי דווקא הפסוק הזה. בית המקדש נחרב מזמן – אוי, אני נזכר בפסוקים הנוראיים של איכה: "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה... הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו" – ומהפרתנון נשארה רק ההיסטוריה והאבנים. אבל תחושת ההחמצה, האובדן והכאב על אלפיים שנות גלות שעם ישראל יכול היה להאיר את העולם מארצו. תחשבו מה היה קורה אילו נשארנו על אדמתנו. אין לי ספק שהעולם שאנחנו מכירים היום היה נראה אחרת. ההיסטוריה הייתה מתחלפת בכל כך הרבה צמתים. מעמדו של היהודי היה אחר. כל מה שנותר לנו זה מבנה בסמטה בשולי העיר אתונה, שבא לחטט לנו בפצע הכואב ולאלץ אותנו לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה:
אין זה כי אם בית אלוקים? 
וזה, זה שער השמיים?!

מה נורא המקום הזה.



   וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!
     אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  
אמר רבי אחא: עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים, כיוצא בך. 
דבר אחר: 
מלמד, שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי, ויירא, ויאמר: מה נורא המקום הזה.
זה – בנוי, היך מה דאת אמר: (תהלים סח): נורא אלהים ממקדשיך,
ואין זה – הרי חרב, כמה דאת אמר: (איכה ה): על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. 
כי אם בית אלהים – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר: (תהלים קמז) כי חזק בריחי שעריך.

(מדרש רבא בראשית ס"ט)

7 במאי 2014

מגש הכסף | יום הזכרון תשע"ד

         מַגַּשׁ הַכֶּסֶף, נָתָן אַלְתֶּרְמַן

    "אֵין מְדִינָה נִתֶּנֶת לְעַם עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף" –
                                    חַיִּים וַיִצְמָן


...וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת
תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ
עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.
וְאֻמָּהּ תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת...
לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס
הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...

הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן.
הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר.
וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.
- - אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ
נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֵל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם,
בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם
הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ.
לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ.

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ,
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים - -
דַּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ.
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם.
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים

כָּךְ יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְּלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.



בערב יום הזכרון שלחו לי את הקריקטורה שראיתם למעלה. זוג פוסע על שפת הים, נהנה מהנוף ומהילדים, ותחתיהם חיילים חיילים מתבוססים בדמם, נושאים על גביהם את פירות המלחמה שמהם לא זכו לטעום.

הקריקטורה לא צוירה בישראל. קל לזהות: לחיילים מותקן פגיון בצמוד לקצהו של הרובה, נשק שמוכר בעיקר מימי מלחמת העולם הראשונה; הנוף אירופאי; החיילים כנראה טורקיים. אבל הרעיון לכאורה זהה - צעירים מסרו את חייהם למען אנשים שלא הכירו, עבור מלחמה שלא בחרו להיות בה.

זה הזכיר לי את שירו של נתן אלתרמן, מגש הכסף, שנכתב כחצי שנה לפני קום המדינה (כשלושה שבועות לאחר כ"ט בנובמבר). גם שם החיילים כבר מתים - "אֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" - אלא שהם קמים לתחייה כדי להיפגש עם העתיד, האומה למענה הקריבו את חייהם.

והאומה מופתעת. "מִי אַתֶּם?", שואלת האומה. והם מתוודעים אליה, ומזעזעים אותה באמירת הווידוי המפתיעה ומרעידת-הלב: "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף", הם עונים, "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים", הכלי שעל גבו הוקמה מדינת ישראל. אבל, הם אומרים בין השורות, מאבקנו, גם אם מותנו, נעשה במסירות נפש ובהקרבה מודעת.

וכאן טמון ההבדל. התרופה לכאבם של אותם הנערים ההיא הבנת תכליתו. מלחמתם הייתה בעודם "נוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים"; סיפור חייהם העצוב של הנוער הלוחם והחולם - שגיבוריו האגדיים מהלכים בדרכים - ואשר נגדע בטרם עת, הוא סיפור ארוך שללא ספק "יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל".

29 באפריל 2014

הנזיר שמכר את הליל-סדר שלו

בעודי מהלך בירושלים פגש אותי נזיר שלא מכר את הפרארי שלו, חבר בכת סגפנית במיוחד, הִיפִּי שמגדל שיער מאז ספירת העומר תשנ"ט. "אני מלך", פנה אליי הנזיר והסביר את משנתו, "קונה אוכל במארזים, פעם בחודש, כולל מזון שפג לו התוקף אבל עדיין נראה סבבה. את האוכל אני מאחסן בבוידעם, אוכל ושותה וחי כמו קינג בדירת השאנטי, בלי להיות תלוי בעולם הקפיטליסטי שאתה שוחה בו. האמונה היחידה שלי היא הטבע".

והוא הוסיף: "חומרי ניקוי אני מכין בעצמי בעזרת סודיום בוראט אותו אני קונה בסיטונאות מחברה לייצור כימיקלים, וכשאני יוצא לחופשה אני ישן על ספסל או בגינה ציבורית עם שק"ש".

"מה עם הילדים?", שאלתי.

"ילדים?! יצורים חסרי ישע שיצטרפו למין האנושי שצמח יתר על המידה ויתחרו באלימות כל חייהם על משאבי טבע? אין סיכוי שיהיו לי ילדים".

הבנתי שלפניי עומד טיפוס אמיתי. הצעתי לו למקסם עוד יותר את אורח החיים הסגפני שלו. כך למשל, המלצתי שיוותר על הכנה ביתית של חומרי ניקוי; הוא יכול בקלות לזקק את מיצי זעתו, לייבש על נייר פרגמנט במשך 90 יום בשמש חורפית, לפזר מעל קצת מלח אטלנטי, לחמם, להרתיח, לגלגל, לרדד, להפוך, לקמט, להרטיב, ולתלות לייבוש – וצ'יק צ'ק יש לו קוטל חיידקים טבעי, בלי כסף!

התפלאתי גם שהוא ישן על שק"ש. בשביל מה לקנות שק"ש אם אפשר לקחת כמה עיתונים מפח המחזור, להרטיב קלות, לערום אחד על השני ולקבל מזרון אמריקן קומפורט חינם אין כסף; במהדורת הסופשבוע יש לפעמים נייר כרומו, עמיד נגד גשם – מי צריך שמיכה יותר טובה מזו?

חבל גם על האוכל. בבית הכנסת העיראקי הסמוך, מיד אחרי המניין הראשון של שחרית, מכין הגבאי – כנראה אדם בשם עזרא או ששון – פינה קטנה עם קפה, סוכר בשפע, קצת עוגיות עבאדי ורוגלך; שלא נדבר על שאריות של אזכרות, סיכוי גבוה שהוא יפול על חתיכת דג מלוח. כיאה לבן אצולה, אין שום סיבה שיעמוד כמו פראייר בתור לקופה בסופר.

אתם חושבים שהוא עזב אותי? הצעתי לו שירים לי גביע לֶבֵּן עם חוט כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא התעקש שנמשיך לשוחח בעמידה. לא, הוא לא הזמין אותי לכוס קפה.

איפה איפה איפה איפה האפיקומן שלי?
השבוע פגשתי שוב את הנזיר, שהותיר את הזקן אבל החליף את הראסטות בכיפה גדולה. עוד לפני ששאלתי מה קרה, הוא התחיל לספר.

"לפני שנה בליל הסדר, כשכל עם ישראל חגג, במקום לשיר 'מה נשתנה' ישבתי לעשן עם חברים. היינו ארבעה חבר'ה, כל אחד והסיפור שלו, והאמת – לגלגלנו על החגים. פתאום נזכרתי בסיפור על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. תהיתי לעצמי איזה בן מהבנים הוא אני. פתאום קלטתי: אני לא חכם וגם לא תם, לא זכיתי להיות אפילו הבן הרשע או זה שאינו יודע לשאול. אני הבן החמישי, הבן האבוד שהתנתק מהשולחן של פסח בעבור אידיאולוגיות סתמיות".


בערך שבועיים אחרי פסח, אולי בה' באייר, חגג הנזיר את עצמאותו המחודשת.

20 באפריל 2014

הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור

בוקר טוב אליהו התשבי וברוך הבא לליל אי-סדר. כבכל שנה, נציג בפניך את הדחקן של המשפחה אשר ייקח את הצלחת המרכזית, ישים אצלו ויאמר: "זה בשבילי, אתם מה תאכלו?". המצות כרגיל יככבו במדור "מוציא מצה", שבו כל אחד משתף בתחושות שליוו אותו לאחר אכילת המצה. לדוֹד איציק יש תגלית מרעישה בעניין: "בואנ'ה, המצות עושות מה זה בלאגן בבטן". תודה ששיתפת אותנו, עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לאכילת האפיקומן.

הבעיה, אגב, באפיקומן היא לא באכילתו – משימה לא קלה כשלעצמה – אלא במה שנלווה לה. מכיוון שלא טועמים כלום לאחריה, המצה נדבקת לשיניים כמו טיט. קיסם לא יעזור, יותר בכיוון של ללעוס קיפוד.


סבתא, שתאריך ימים, תדחף לך אוכל. יש לה טריק מוכר: היא שואלת "טעים לך", ואתה: "כן, כן, סבתא. טעים".

"אז אני אביא לך עוד!".

סבתא מתרחקת למטבח, ואתה אחריה בשובל של צעקות: "לא צריך, סבתא, לא צריך". אף אחד כמובן לא שאל את דעתך אם צריך או לא. ככלל, ככל שיותר בני משפחה מסבים על שולחן אחד, הפולניוּת בדם של הסבתות עולה.

ב'שולחן עורך' יגישו לך דגים. בעדות מסוימות טוחנים את כל הקרפיון עם העצמות, מכניסים אותו לקופסה עם ג'לי וכדי להעצים את ההשפלה תוקעים לו חתיכת גזר על הראש. אבל לדגים יש את הנקמה שלהם. בכל ליל סדר תשמע מקצה השולחן את אחד הסועדים מתחיל להשתנק ולפרפר, וכולם צועקים: "תנו לו לחם! תנו לו לחם!". אבל כזכור אין לחם, זה פסח! עד שבא דוד איציק ומוריד להוא שנחנק איזו מכת קונג-פו על הגב. שוב תודה איציק, הוצאת לו את העצם מהגרון אבל השארת אותו עם חוליה סדוקה בעמוד השדרה.

בסוף הערב המארחים מעוכים, נוזלים על כסאותיהם, לנגד עיניהם כתמי יין בכל מטר רבוע, ערימות של כלים, רצפה מטונפת ואלפי שברי מצות פזורים בזירת הקרב. אצל אחינו האשכנזים נהוג לסיים את הערב בשתיקה מעיקה כזאת, עד שהמארחת זורקת: "אז זהו…". בדיוק ברגע הזה, יש מי שנזכר לשיר "אחד מי יודע" וכבונוס – שיר השירים; אלמלא התשישות מארבע הכוסות, דוד איציק היה עושה ממנו קורבן פסח.

ואחרי שהאורחים מתקפלים והמארחים נשארים בבית עם כל הבלגאן, יש שתי אסכולות מתי לסדר את הבית: יש את הגישה של האישה שאומרת: "יאללה, צדיק, בוא נתקתק את זה, בבוקר כל הבית יהיה מסודר". ויש את הגישה של הגבר שאומרת: "חרררר-פפפפששש".

7 באפריל 2014

אתונה ותל-אביב: אותה אדרת עם אותה הגברת

אוקיי, חידה: באיזו עיר יש אוויר מפויח, שחורדיניות, צפירת מכוניות, ערסים, חוף ים תיכוני, באסטות עם מוזיקה מזרחית, עומסי תנועה, עיר שהיא וונאבי אירופה אבל ת'כלס כולה לבנט?

תשובה לא נכונה. כלומר, נכונה, אבל הייתם צריכים לסמן גם את תשובה ב': אתונה.

אז כן, נסעתי עד אתונה, שעתיים שלמות מחיי, כדי להגיע לתל-אביב. בעצם, זה ממילא לוקח לי שעתיים להגיע לתל-אביב בשעות העומס, כך שלא יצאתי מופסד.

* * *

אתונה, שנקראת על שם אתנה – ההיא שבקעה ממצחו של המגה-סופר-אל זאוס – היא עיר עם חתיכת היסטוריה מפוארת. העולם המערבי חייב לאתונה את כל הסיפורים העסיסיים של המיתולוגיה היוונית, והעם היהודי עדיין עורך חשבון שנתי מדי חנוכה עם אנטיוכוס ומלכות יוון הרשעה – שהיא בעצם הממלכה הסֶלֶוְקית, אחת מהיורשות של האימפריה ההלניסטית הגדולה שהותיר אחריו אלכסנדר מוקדון.

הפרתנון ואני. ד"ש מזאוס.
אבל מה מציעה לכם היום אתונה חוץ מאבנים שבורות ופסלים גרומי ידיים, עדות לתרבות שקפאה בזמן 2000 שנה? ובכן, אני מניח שעודכנתם שסוקרטס שקיבל תורה באתונה ומסרה לאפלטון, ואפלטון לאריסטו – כבר לא שם יותר. אז מה נשאר? לא משהו שעלול לעניין את החוג לפילוסופיה באוניברסיטה הקרובה לביתכם. בעיקר טברנות, מוזיקה יוונית, שווקים, באסטות ועשן סיגריות. בקיצור, כיף ים תיכוני.

והאמת, די חבל. כי אתונה יכולה הייתה להיות הפנינה של העולם המערבי. נתוני הפתיחה שלה לוקחים בהליכה הרבה ערים באירופה, אבל משום מה היא מזדחלת מאחוריהן. המקומיים יודעים את זה. הם מסתובבים תמיד בתחושה שהם נחשבים באירופה לסוג ב'. לא זנב לאריות ואפילו לא ראש לשועלים. מדינה עם גירעונות, אינפלציה וחובות מכאן ועד להודעה חדשה. הדרכמה, שהייתה סמל לעלות המחיה הזולה ביוון, הוחלפה באירו, מה שהפך את העם היווני לעני יותר ולגאה פחות. "בדרך כלל אנחנו אנשים שמחים", אמר לי אחד מהם, "אבל עכשיו בגלל האבטלה והעוני הפכנו לעם של חשדנים".

אם לדייק, אתונה היא לא תל-אביב של חולדאי; בשל הקפדה על בנייה נמוכה, אין בה מגדלים. היא דומה יותר לאזור נווה צדק ודרומה. יש בה רוכלי רחוב בכל פינה, מהגרים והומלסים כמו בכל עיר גדולה. המיעוט המוסלמי בה קטן, אבל כרגיל מורגש הרבה יותר מכפי גודלו. והכי חשוב: יש להם רכבת תחתית אדירה, כזאת שיורדים אליה רבבות בני-אדם כמו חפרפרות עשרות מטרים מתחת לאדמה.

בקיצור, אם אתם לא משתגעים על טברנות והדיסקים של סרנגה לא מתנגנים אצלכם באוטו – אתונה כנראה לא בראש רשימת המקומות שצריך להיות בהם, אלא אם כן יש לכם חיבה למיתולוגיה או להיסטוריה של העת העתיקה. זה בסדר גם אם לא תבואו: יוון לא משתגעת מהישראלים. לא צריך רדארים כדי לחוש את נימת הבוז שרוחשים לנו היוונים. צריך גם לזכור שליוון ותורכיה יש לא-מעט מן המשותף, לא רק מנטאלית ותרבותית אלא גם מדינית. לא נהיה קטנוניים, אבל תנחשו לבד מי המדינה היחידה באירופה שהצביעה באו"ם בכ"ט בנובמבר נגד הקמת מדינה יהודית.

יאללה, הלכתי לרקוד סירטקי.

הטלפון שלי עושה יופי של פנורמה: זה האודאון (=תיאטרון) של האיש העשיר דאז, הרודס אטיקוס, אותו הוא בנה לכבודה של אשתו. ג'נטלמן


2 באפריל 2014

אבק זה לא חמץ ומשלוח מנות זה לא אוכל

אז הנה התפריט שמחכה לכם בין פורים לפסח: מנה ראשונה, פתיתים שקניתם במבצע מיוחד לכבוד סוכות, שלוש בעשר; למנה השנייה, גליליות ממשלוח מנות שהתבאסתם להעביר הלאה; ולקינוח, עוגיות יבשות ששמרתם בשקית ניילון למקרה שיבוא איזה מישהו מספיק לא חשוב – אתם למשל – שייחנק לו בכיף עם העבאדי.

למכירה, 78
שקיות פתיתים
ולמה? בגלל שקשה לנו להודות בעובדה שאת הקניות בסופר אנחנו עושים בלי הכרה; שקשה לנו להאמין שאת הפסטה שקנינו במבצע יאכלו במקרה הטוב החתולים – אף אחד הרי לא נהנה מפסטה שלושה ימים בשבוע; שאין צורך בשישה סוגי עוגיות; שקשה לנו נפשית להיפטר מאוכל, גם אם מדובר בבייגלה שיכול בעיקר לשמש לפירוק סתימות בשיניים.

כי זה חזק מאיתנו. השנה למשל תכננתי להיות שקול עם הקניות. אבל אתם יודעים, אדם מתכנן תכניות, ורמי לוי גם. רגע אחרי שקיבלתי החלטה גורלית שאין – אין – יותר לקנות חבילות עוגיות בקרטונים שנהוג לאחסן בהם, נניח, מיקרוגל, החליט הסופר האזורי על אחד פלוס אחד בחבילות ביסקוויטים. אז קניתי. ועכשיו אני אוכל ביסקוויטים שלוש פעמים ביום, ועדיין נותרו לי מספיק ביסקוויטים כדי לרצף בהם את כל הבית.

וכל הגורמה הזה שלפני פסח – מחכה לכם במרפסת. כי הבית שלכם הוא כרגע אזור סטרילי, שטח צבאי סגור, ואתם בחזקת מפלצת חמץ שמעיפה פירורי בורקס לכל עבר. מי שעובר בדלת צריך להתנער כמו חשוד שנורה באקדח טייזר. אם ניל ארמסטרונג היה אומר לאשתי "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" היא הייתה מבקשת שקודם ינגב את הרגליים בסמרטוט.

שלא נדבר על הגברים לפני פסח, שבמקום להתעסק במה שהם מבינים בו הכי טוב – חיסול עוגיות – הם נהיים פתאום פילוסופים, מרצים בכירים בקורס "מהות החיים והספונג'ה". כל רבע שעה הם מדקלמים את ההלצה הנבחרת לשנת 1981: "אבק זה לא חמץ והילדים..." טוב, די, חלאס עם הבדיחה הזאת. מצד אחד הם רוצים שהבית יהיה מבריק, מצד שני הם מתעקשים שכל דבר – כולל הבלגאן והלכלוך – יישאר במקומו.

בקיצור ולעניין, דרושה מכונה, רצוי עם הכשר לפסח, שתדע לנקות את המקרר, הארונות, התריסים, פתחי האוורור של המזגן, מעל ומתחת לבלאטות, את הבפנים של שקעי החשמל ואת צנרת הביוב. עם החמץ אני כבר אסתדר בעצמי.

26 במרץ 2014

מוקד הישועות בספיישל מיוחד: "ה' עו"ש לעמו יתן"

"הלו?"


"יהודים רחמנים!", צועק עליי איזה משיבון. אני מנתק והטלפון מצלצל שוב.

"האלמנה העקרה ובעלה החולה מכניסים את בתם היתומה בבריתו של אברהם אבינו".

"שיהיה בשעה טובה", ניתקתי.

המשיבון לא מתייאש: "לתרומה חד-פעמית של 180 ש"ח", הוא צורח, "הקש סולמית".

בהיעדר אופציה אחרת קיימתי מצוות 'שובי שובי הסולמית'. ענתה לי בת-יעקב שרק וידאה את 4 הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שלי, כי את המספר המלא מדקלמות כל העמותות כבר בעל-פה. "תודה רבה על תרומתך אדוני", התכוננתי לנתק, "תרצה לקבל הבייתה סט של יין הישועות מיקבי כרמל מזרוחניק פלוס נחש הנחושת מתנה, כל זאת תמורת הוראת קבע של 202 שקלים ל-36 חודשים?".

"אולי בפעם אחרת".

המשא ומתן התחמם: "תלמידי הישיבה הקדושה שעל קברו של משה רבינו עליו השלום יעתירו בעדך ויתפללו עליך ארבעים יום וארבעים לילה ברצף", הציעה ללא תשלום נוסף.

"לא תודה", עניתי, "אברכי קבר רחל רשמו אותי בדיוק לתיקון שובבי"ם ובעמוקה בדיוק חוּדש לי המנוי לתפילה על זיווג הגון".

אשת העסקים בשפופרת לא נכנעה, "יש פה מישהו שרוצה לשוחח איתך". שמוּ אותי בינתיים בצליל המתנה, ילד שר 'רחם' ברקע, ופתאום קול.

"מדברים מישיבת מכתש רמון הנמצאת על פסגות החרמון ורצינו לבקש את עזרת כבודו".

"הויזה שלי לשירותכם", הקדמתי תרופה למכה.

"גמ"ח 'הנושע המתמיד' מעניק מדי שנה עשרות טיסות לאברכים יר"ש: חב"דניקים בבואינג 770 וברסלבים לאומן במחלקת העסקנים של א-ל על. תמיכה קטנה מצדך יכולה להציל יהודים מנשותיהם בראש השנה".

ניסיתי להסביר לו שאני בכלל מחסידות קר-לין, המתנגדת לנסיעות למדינות מושלגות, אבל זה לא עזר; ובמילותיו שלו - "חב"ד על הזמן".

סוף טוב הכל טוב: בתמורה לכרטיס אשראי בהרשאה פתוחה סגרתי על חבילה משולבת של תווי 'רב הזהב', שתי חלות ממאפיית "צופן דה ויז'ניץ" ומארז ישועות מהודר (מוגבל עד גמר המלאי).

11 במרץ 2014

בין אלפחורס לבמבה לולו: על הפורים הקטן-גדול שלי

לפני שנים אמא שלי קיבלה משלוח מנות שלא רואים כל יום. הייתה זו קערה מוכספת שכללה, בין היתר, מארז 24 עיגולי פררו-רושה, סוכריות בטעם חמאה, ביצי הפתעה של קינדר, עוגיות במילוי קרם וניל, חטיפי קשיו עם נגיעות שומשום, יין מבעבע וחבילת אלפחורס. האריזה גדושת הקלוריות לא הרשימה את אמא, שבקלות רבה מדי לחצה על כפתור 'העבר', ושיגרה אותי למסור את משלוח המנות לאריאלה השכנה בהמשך הרחוב. קיבלתי הוראות מדוקדקות איך מחזיקים חבילה בלי לשבור, ויצאתי לדרכי.

והנה אני פוגש עוד שכן, לא מהמקורבים, גם הוא נושא עמו משלוח מנות. "תעשה טובה", הוא פנה אלי, "תעביר את המשלוח לאבא ואמא".

במבה לולו. טעים ובריא!
משלוח המנות שהעביר השכן היה, איך לומר, די בסיסי: צלחת חד-פעמית ועליה חטיף בוטנים טרי מאד בשם "לולו", שלווה צבעונית, עשרה עדשי שוקולד בתפזורת, חטיפי "פינקי" בטעם בצל וגריל, אוזן המן אפויה למחצה, משמש מיובש ורעשן. ומעל אלה סוכך, בכבודו ובעצמו, נייר צלופן אדמדם תפוס בהרבה דבק סלוטייפ.

שתי המנות נמצאות כעת לפניי, ממתינות לאישור מסירה. בימיני מיכאל ובשמאלי ישמעאל. בעיני רוחי ראיתי את ילדיה של השכנה יושבים במרפסת, נותנים לסוכריות החמאה להתמוסס להם בפה ומרכיבים ביצת הפתעה של קינדר. איפה הצדק, תהיתי לעצמי. ואז, כמו ניוטון בשעתו, עלתה לי ההברקה שנראית היום ברורה מאליה: שמתי לאריאלה את ה'לולו' בתפזורת ליד הדלת, ואני צ'יפרתי את עצמי באלפחורס וחבורתו.

חיפשתי ספסל ועשיתי לי יום משתה ושמחה. מכמות הסוכר שהייתה בי אחרי שעתיים יכלו לייצר בובת מרציפן של אחשוורוש בגודל טבעי. כשחזרתי הביתה, היו על השולחן עשרים סוגי עוגיות מרוקאיות בצבעים מחשידים – ירוק, אדום בוהק וטרטרזין כלשהו – לצד מאפים טבולים בשמן ודבש, קרקרים תוצרת בית ועראק איילות. אמא הציעה לי לטעום. הבעיה בעוגיות מרוקאיות היא שיש להן רק שני מצבים: או שהן טעימות או שהן יפות. אין גם וגם. העוגיות במטבח היו יפות.

ואכן, זו תורה וזו שכרה: מאז אני מקפיד לקיים מצוות שילוח הכן - אומר 'כן' לכל משלוח מנות מהודר שמצווים עלי לשלוח, וזוכה לענג את חג הפורים במשלוח המנות החביב עלי.


קח קח. יש לי כאן פירות יבשים מט"ו בשבט שקיבלתי הרגע מרבינוביץ'

9 במרץ 2014

יצאה לי הנשמה היתרה

תראו לי דתי אחד שלא מכיר את הצליל הזה. הצפירה שמושמעת לפחות מאז מעמד הר סיני, בזמן ובשעה קבועים, אחת לשבוע. כבר שלושת אלפים שנה היא עולה ויורדת, מהדהדת ומחרישה, וכולנו לא באמת שומעים אותה אבל בהחלט מרגישים אותה. זוהי צפירת החירום שמבשרת לנו: יצאה שבת.

טקס העברת הדגל
כי כשיוצאת השבת זה קורה – וזה קורה בתוך שניות: טלפונים נדלקים, כלי רכב מותנעים, בתי כנסת ננטשים, שיחות חולין מסתיימות בחופזה, צעדים מהירים נלקחים לכיוון הבתים – אסור לאבד זמן. האזעקה נשמעה. שעת החירום הגיעה. חייבים להספיק משהו, לא ברור מהו, אבל כן, מוכרחים למהר!

יש כאלה שהצפירה מזמזמת להם באוזן כבר בסעודה שלישית. משהו בשילוב של אוכל כבד, שינה בצהריים וניתוק רצוף מחיי החולין קצת קשה להם. בקבוצה זו נמנים בעיקר מעשנים, מכורים לעבודה, אוהדי כדורגל וכאלה שגורל העולם מונח על כתפיהם. אצל אחרים, קו פרשת המים נמצא איפשהו בין השקיעה ליריית הפתיחה של ערבית למוצ"ש; הלחץ אז בעיצומו, כל דקה חולפת כמו נצח. הגברים בבתי הכנסת משתוקקים שהתפילה כבר תתחיל, מסתכלים על השעון כל שלוש שניות כאילו מדובר בדקה ה-92 של גמר גביע העולם. משהו באוויר נע בתזזיתיות, כמו זבוב שכלוא בבקבוק. אולי זו הנשמה היתרה שהיהודי מקבל בערב-שבת שמתקשה להאמין שאוטוטו היא נאלצת לעזוב.


אם יש לכם ילדים, שעת המוצ"ש מבשרת על חילופי המשמרות. השבת שהתענגתם עליה עד לפני כמה דקות מתאדה בשניות, ופתאום, טק, צבא המוצאי-שבת נכנס לפעולה. צו 8 ניתן לכל הורה. המטבח נראה כמו דוכן פלאפל אחרי יום עבודה עמוס, הסלון הפוך, הילדים מלוחים מזיעה. לבית כפי שהכרתם רק 24 שעות קודם – הנקי, המסודר, עם ארומת שמפו רענן שנישאת באוויר – אין כל זכר. מי שטרח בערב שבת, ישטוף הרבה סירים במוצאי שבת.

הפתרון, כפי שהציע לי ידיד טוב, הוא לנופף לשבת לשלום ולהודות לה על רגעי הקסם שהיא מעניקה לנו. בשמחה, אמרתי לו, ונופפתי בידי האחת. ביד השניה, הפנויה, צריך להחליף לתינוקת.

26 בפברואר 2014

פני הדור כפני הווטסאפ

מזל טוב לאפליקציית ווטסאפ שנמכרה השבוע בח"י מיליארדי דולרים. חזק וברוך ליהודי שקנה, שכוייעח ליהודי שלקח את הכסף והשאיר אותנו עם 700 הודעות בעשרים קבוצות ווטסאפ שונות.

עכשיו, בינינו, למה מישהו היה מוכן לשלם סכום ששווה לכרבע מהתקציב השנתי של מדינת ישראל עבור מוצר שהוא, אם חושבים על זה, די בסיסי?

בחמש-עשרה השנים האחרונות מי ששלט ללא עוררין בעולם הדיגיטלי היו הצעירים. הם תקתקו על מקשי הסלולרי במיומנות של פסנתרן בפילהרמונית, התמכרו לסנייק של נוקיה, התרגשו כשהנייד הפך לצבעוני והיו הראשונים לקנות טלפון שרק חושב שהוא חכם, כי בדיוק יצא טלפון חכם בהרבה ממנו. הדור הצעיר היה הצרכן הכמעט-בלעדי של אינספור הפלטפורמות להעברת מסרים שצצו בכדור הארץ: צ'אט ואייסיקיו, מסנג'ר ופורומים, סקייפ ומסרונים, וכמובן הדבר המיושן הזה, שנקרא, נו, פייסבוק וכל החיקויים שבעקבותיו. ובצדק; לא היה צריך להיות מהנדס היי-טק כדי להתכתב עם חברים, אבל בהחלט נדרש איזשהו ידע טכני – ידע שלא היה, נניח, לאמהות שלנו.

כי אמא לא הייתה צריכה "את כל הטכנולוגיות האלה". מסע השדרוגים הנצחי של העולם הצעיר פסח עליה. טוב היה לה בטלפון של בזק או בנייד עם מקשים גדולים וספיקר, להתקשר פעם-פעמיים ביום ולשמוע שהכל בסדר.

ואז נולד הווטסאפ.

הווטסאפ שינה את כללי המשחק. הוא הפך את היוצרות. הוא הסמל של נפילת החומות שבין מבוגרים לבין הטכנולוגיה. הווטסאפ הוא פשוט להפעלה, שווה לכל נפש; כל כך פשוט ומהיר שזה לעיתים בלתי נתפס.

ואמא שלנו חזקה בווטסאפ. היא הראשונה לעדכן ולהתעדכן, והיא מגיבה ומשתפת ופעילה בכמה קבוצות. אמא בעצם מבשרת את המהפכה. ברגע שגם עולם ה – נאמר זאת בלשון עדינה – "מבוגרים" התמכר לטלפון שלו, המין האנושי השתנה. איננו ולא נהיה עוד אותה החברה: בני חמישים כבני עשר, עשיר כעני, כולם שם, מכורים להודעות שמרצדות על המסך. פני הדור כפני הווטסאפ.

תרבות הווטסאפ שלמעשה לא דורשת מכם דבר – רק זמן פנוי – דואגת למלא לכם את שעות הפנאי, ושעות הלא-פנאי, והעבודה, והתפילה. בקיצור, אין חיים אחרי הווטסאפ. הוא בכל מקום ובכל סיטואציה, זולל המשאבים הגדול כיום של המין האנושי. וכמה שווה המשאב הכי יקר שלנו, הזמן, כפול מיליארד משתמשים?

ח"י. מיליארדים.

כן סבתא, סליחה שלא הגבתי על התמונה המצחיקה ששלחת

23 בפברואר 2014

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

בשבת האחרונה הוּזְמַנּוּ יחד עם עוד זוג חברים לסעודת ליל שבת בקומה השישית. האוירה הייתה נינוחה: קצת פטפוטים ומחמאות, אח"כ שלום-עליכם פלוס אשת-חיל בשידור ישיר מהספה, ואז נפנינו למטרה לשמה התכנסנו – האוכל.

המארחת הגישה לאורחים את המיטב שכלל דגים ושעועית שחורה בטעם של עוֹד. הדג שקיבלתי חשב כנראה שהוא חוזר לבריכה בה הוא נולד, כי ברגע שהנחתי אותו על הצלחת כל הרוטב – ספלאש – זינק לי על החולצה; אחלה דרך לפתוח את הערב. "כן חמודי", אמרתי לבן שלי שבא לנחם אותי, "עכשיו אבא מרשה לך לנגב לו על החולצה את החומוס והקטשופ".

בינתיים הילדים שיחקו. המשחק שלהם הלך ככה: נכנסים לחדר, מבלגנים אותו, מפזרים את תכולתו על הרצפה, מקשקשים על הקירות ועוברים לחדר הבא. וכשמגיעים לסלון הכוח מתפצל: חלק מהילדים קופצים בחוזקה על הספות, השאר פותחים מגירות, מוציאים ספרים ומפזרים את הבלגאן ברחבי הבית. כעבור חצי שעה היו מוטלים במרכז הסלון איזה מיליון משחקים. המארחת לקחה את כל הצעצועים ובנתה מהם ילד נוסף. כל צירי התנועה בסלון נחסמו, התינוקת תיזמנה 40 דקות בכי. במפקד האוכלוסין נמנו באותה השעה בבית שישה מבוגרים ובערך מאה ילדים, כך לפחות זה הרגיש.

והייתה גם עוגה. המארחת הניחה אותה על השולחן והילדים הסתערו. רעייתי, שבדיוק צעקה 'מוקצה!' לאיזה ילד שעשה תנועה חשודה לעבר מתגי החשמל, שאלה איפה העוגה. איפה איפה איפה איפה איפה העוגה? הנה הנה הנה הנה הנה העוגה – בחריצים של הספות, במגירות, מתחת לארונות ובעיקר על השטיח.

מי חמוד של אמא?
התחלתי להסתכל על הדירה במבט חדש: ערימות הצעצועים שמכסות שלושת-רבעי סלון וארבע-חמישיות מהעצבים שלנו; הספה שניגשה לאחרונה לתחרות מול ים המלח על תקן המקום השקוע ביותר בעולם; הרהיט החדש מאיקאה - המוכיח שעם מספיק ילדים בבית, כל פריט איקאי יחזור למצבו הבלתי מורכב. ההבנה שהדירה של השכנים נראית, אה, כמו גראז' של כפר השעשועים – רק מבולגן יותר – גרמה לי לנוע בחוסר נוחות בכיסא; אך אל דאגה, גם הכיסא בסוף נשבר.

הסעודה הסתיימה. המטרה הייתה להעביר את הילדים בחתיכה אחת מטריטוריה שהוגדרה באותם הרגעים כאמ"א – אזור מוכה אסון – לשטח שאף-אחד-שלא-יעיז-לקום-מהמיטה. אחרי תודות וחיבוקים יצאנו מהבניין, ואז – הפתעה! – אין מעלית שבת. כלומר יש, אבל היא הפסיקה לעבוד שבע שניות לפני שהיינו אמורים להיכנס אליה.

קומה שישית, במונחים של לוד, היא מינימום גורד שחקים עם חיבור ישיר לרקיע. וכשיש ילדים להוריד, מספר הקומות מכפיל את עצמו בריבוע. בקיצור, התחלנו לְדַדּוֹת במדרגות.

אני – שהוספתי איזה שניים-שלושה קילו בסעודה הזאת – ירדתי ראשון, ועליי העגלה, שני ילדים, מעילים, סיר בלי ידיות, תיק מטרנות וערימת טיטולים. וכשאני צולח את המדרגה השביעית, נזכרה רעייתי: לא יפה, השארנו להם את השק של הזבל. נכון, השק ההוא, איך שכחתי. טראח.

מנוחה ושמחה - אור לילדים / יום שבתון, יום עצבים

16 בפברואר 2014

כמה עולות 5 דקות של שקט?

מכירים את השקט הזה שיש פתאום בבית - שקט שנותן לך תחושה שהכל נפלא והילדים בטח משחקים שחמט אחד עם השני?

אוקיי, אז הנה התוצאה:



5 דקות שעלו לי 400 שקל.

11 בפברואר 2014

עובדים עלינו בקבלנות

קניתם דירה? תתחדשו. מזל טוב לרגל נישואיכם לבחירת לבכם, המשכנתא. ודאי כבר הספקתם לדעת כי שלושה שותפין לה לדירה: הרוכשים, הבנק והקבלן. כל השלושה מעדיפים לפגוש אחד את השני כמה שפחות; כשאחד השותפים מרים טלפון לחברו – זה כנראה לא בשביל לאחל שבת שלום.

עושים עליכם סיבוב? כמה עצוב
והנה הגיע החורף ואיתו הגשמים, ובזמן שאתם מכורבלים בתוך הפוך גיליתם בתקרה כתם מוזר. שטויות, אתם אומרים לעצמכם, שמים פלסטר וזה עובר. אחרי יום יומיים כבר אין לכם ספק: יש רטיבות בדירה. מה עושים? מצלצלים לקבלן. התקשרתם, עונה הפקידה שהקבלן בחו"ל, אז תתקשרו עוד שבוע. עוברים שבועיים והקבלן הפעם בפרויקט אחר, חשוב הרבה יותר מכם, נודניקים. בסוף הקבלן ענה, שלח איזה עובד קבלן (במובן הרע של המילה) ששיפשף את הקיר ומרח אותו – כלומר, אתכם – עם קצת סיד לבן.

אך רטיבות, רבותיי, זה כמו שפעת: מתחיל בנזילה קטנה - הכינו את הממחטות - ומסתיים בירוקת על כל הקיר. לכן צריך לטפל בה מהר ויפה שעה אחת קודם. כשהקבלן מכסה את כתם הרטיבות בקצת צבע הוא בעצם לועג לאינטליגנציה שלנו. הוא מדביק לחולה שקודח מחום פלסטר במצח. ובעיקר: הוא מנסה להרוויח זמן.

הדין הישראלי קובע מה חובתו של הקבלן כלפי רוכשי דירות. החוק נקרא חוק המכר (דירות), ובתוספת הרביעית שלו מוגדרת תקופת אחריות הקבלן לנזקים שונים. למשל: ליקוי במוצרי מסגרות ונגרות, לרבות אלומיניום ופלסטיק – שנתיים; ליקוי בריצוף וחיפוי פנים לרבות שקיעות ושחיקה – שנתיים; כשל במערכות צנרת, לרבות מים, מערכת הסקה ומרזבים, דלוחין וביוב – ארבע שנים; התנתקות, התקלפות או התפוררות של חיפויי חוץ – שבע שנים; וכו'.

לכן, זכרו: כאשר קבלן עושה עבודה מרושלת או לא יסודית – תעדו אותו, כדי שבעתיד תוכלו לבוא בטענות על עבודתו. דרכן של נזילות לצוץ מדי חורף עד אשר מוצאים מה מקורן, ולכן חשוב לבדוק את עבודת הקבלן במבחן הגשמים והסופות. אל תתנו לו לטייח.

5 בפברואר 2014

המהפכה הגרעינית: עכשיו כבר כדאי לגור בלוד

על סמלה של העיר לוד מופיע איור של שער גדול ותחתיו שובץ הפסוק מספר ירמיהו "ושבו בנים לגבולם". והנה, לאחר שנים של הגירה שלילית, שבים באחרונה הבנים לגבולותיה של לוד - מאות משפחות עברו להתגורר בשכונות החדשות שנבנו לציבור הדתי. מי שזוקף לעצמו, בראש ובראשונה, את ההישג הזה הוא הגרעין התורני בלוד.

לוד עברה במרוצת השנים מספר גלגולים: את מקומם של עולי שנות ה-50 וה-60 אשר קבעו משכנם באזור הצפוני, תפסו עולים מאתיופיה, משפחות קשות יום וערבים שבעברם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא-בריא הזה הביא את לוד העתיקה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות חגגו מדי יום. לוד הוצגה בציבוריות הישראלית באור שלילי במיוחד והדימוי שלה היה בקרשים.

כחלק מפעילותו למען העיר, פצח הגרעין התורני ביוזמה להקמת תשתית מגורים לאוכלוסיה דתית-לאומית, עם מסר מאד ברור: כדי לחזק את העיר צריך למשוך אליה אוכלוסיה איכותית וצעירה. ואכן, בשנים האחרונות נבנתה בלוד העתיקה – על חורבותיהם של פחונים רעועים ומבנים מטים לנפול – שכונת רמת אלישיב, שהפכה להצלחה גדולה.

חלק לא מבוטל מהתושבים החדשים הגיע ללוד ממניעים תועלתניים: הם מבקשים לעצמם חיים רגילים; לקום בבוקר לעבודה, לשים את הילדים במסגרת המתאימה ולחזור בערב לאשה ולילדים. הם אינם נושאים את תחושת השליחות והדחף האידיאולוגי שהביאו עמם מייסדי הגרעין. הם אפילו לא מרגישים צורך להתמזג עם הגרעין התורני. טוב להם ככה.

יש כמובן מי שדרשו זאת לגנאי ואף זעקו: הגרעין התורני זָרַע וה"חדשים" באים וקוטפים את הפירות?! אבל האמת למעשה מורכבת יותר: דווקא העובדה שציבור גדול מגיע ללוד כדי לגור ולחיות - בלי תרועות של מהפכה ובלי אידיאולוגיות חוצבות אש - מעצימה את גודל ההישג של הגרעין, שהפך את לוד למקום לגיטימי, נורמלי, עם תשתית דתית וחינוכית מתאימה. דווקא הבחירה בלוד מתוך אינטרס אישי מבשרת על מהפכה תפיסתית ותודעתית. אכן, דומה כי משימתו הגדולה של הגרעין הוכתרה בהצלחה. לוד נהנית לראשונה מזה שנים מהגירה חיובית של אוכלוסיה איכותית. החזון המופיע בסמל העיר שב ומתגשם.

28 בינואר 2014

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

בשלוש בלילה זה מתחיל. נפתח ביללה קלילה, משהו שנשמע כמו "אִיִי" סטנדרטי שנפלט תוך כדי שינה. ואז עובר ל"וָ'אָא" ארוך יותר. אולי מדובר בחלום רע? לא, כנראה שלא, משהו בעריסה משמיע קול. לשלוש וחצי שניות אני חי בהכחשה, מתפתה להאמין לפסיכולוגיה שאומרת שאם לא ניגשים לתינוק בוכה, הוא פשוט אומר לעצמו: "אוקיי, אני אחזור לישון ואקום מחר באזור תשע וחצי עם שיר חדש בלב". אבל אז הבכי כבר מספיק נחרץ כדי שאבין אחת ולתמיד - כשהתינוקת מתעוררת צריך לעמוד לדום, להדליק אורות ולהתחיל לטייל בבית.

לא עוברות שתי דקות ואני בהקפות שניות. קופץ ורוקד עם תינוקת על הידיים, פונה אל העיניים שלה ומתחנן שייעצמו לאיזה שעה-שעתיים. ואז, פלא - הן נעצמות. אני עובר לטקטיקת "ה(א)בא במחתרת" - מתקדם לכיוון העריסה ומתכונן להניח באיטיות את התינוקת הרדומה על מיטתה. למה רק מתכונן? כי לתינוקת שלי יש חיישנים שיודעים בדיוק מה אני זומם. היא מיד מתעוררת ומענישה: הצרחות שלה מעירות עכשיו גם את שאר הילדים. תיכף מזמינים לי משטרה, בחיי.

בשעה ארבע בלילה אני עדיין אופטימי. קצת נדנודים, קצת אוכל, הכל יהיה בסדר. קטן עליי, באמת, אני והתינוקת מסתדרים מעולה. אבל המבט של הקטנה חד וברור: אם אני ערה - כולם ערים. נדמה לי שהיא גם פלטה עליי עכשיו.

האחות בטיפת חלב הסבירה שמדובר בסך הכל בקרב מוחות, שבו הילדים בוחנים את הגבולות של ההורים. "מוח?!", פיהקתי פיהוק גדול, "בשלוש בלילה יש לי כנראה במוח צִלְצָל או תוף טאם-טאם. לא משהו שמסוגל לבצע פעולות מעבר לנדנוד מונוטוני של עגלה".

ואז פתאום היא מגיעה. לא, לא השינה. אלא - קבלו אותה במחיאות כפיים - השמש! כן, הגיע הבוקר. כולי טרוט, חבוט, שרוט, מסתכל מהחלון וקולט שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אני מבין שהלילה הזה אבוד. מעביר להילוך של בוקר - ילדים, קפה, בלגאן - ומתכונן ליציאה. רגע לפני שאני נפרד מהקטנה שלי אני רואה כיצד עיניה הקטנות נעצמות לאט; אל תתלהב, היא לוחשת לי, אני רק אוגרת כוחות לקראת הלילה הבא.

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

27 בינואר 2014

הרואים ואינם נראים - על העוסקים בצרכי ציבור באמונה

כמה זמן לוקח לכם להגיע מהאוטו לבית? שלוש דקות, אולי חמש דקות אם אמרתם יפה שלום לשכן. ובכן, יש אנשים שהדרך שלהם הביתה נראית כמו משחק סולמות ונחשים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה. כי בדרך הביתה הם עסוקים בעיקר בצרות של אחרים: להוא יש נזילה, וההוא צריך סידורים לשבעה, והשלישי עם כאבי בטן כבר יומיים. האנשים הללו מהלכים בינינו - עולים, יורדים, מסדרים, מתזזים, שורפים למעננו שעות בטלפונים - ואנחנו לא תמיד שמים לב אליהם. יש להם כינוי: "עוסקים בצרכי ציבור באמונה".

אז בואו נחזיק טובה לעוסקים בצרכי ציבור. לאלה שזונחים את צרכיהם האישיים לטובת בעיות של הזולת. לאלה שמקריבים מזמנם היקר, כדי לחסוך מזמנם של אחרים. לאלה עם הביפר, עם הטלפון שלא מפסיק לטרטר, עם צרור המפתחות שמשתלשל מחגורתם, עם הפתקיות הקטנות שמסכמות לפעמים, במילה או שתיים, את כל צרותיו של איזה פלוני מסכן.

בואו נחזיק טובה לגבאי בתי הכנסת, שזוכרים את שם האבא שלכם ומתי עשיתם בר מצווה. שמחזירים את הסידורים למקומם, מטפלים בתקלות ומסדרים את העליות. שמגיעים ראשונים לפתוח את בית הכנסת ויוצאים אחרונים לסגור אותו, לא לפני שהם ניקו את הלכלוך שהשאירו אחריהם המתפללים.

בואו נחזיק טובה למארגני הגמ"חים, שהופכים את ביתם למחסן שכולו חסד. שמשיבים באהבה לטלפונים בשעות הלילה ונכונים לשמוע משברים, צרות וייסורים – כל יום, כל הזמן. שפותחים את ידם ולבם לכל דורש, ולא בוחנים בציציותיו של איש.

בואו נחזיק טובה לוועדי הבתים המשותפים, שמוצאים מזמנם כדי להפוך את סביבת הבית שלכם לנעימה יותר. שמהווים כתובת לכל פורענות שמתרגשת על הבניין: תהא זו נורה שרופה או יהיו אלה חולדות סוררות. שמוחלים על כבודם, שאינם מהססים לרדוף אחר המנקה כדי שתעשה עבודתה ואף לא להתדפק על דלתות שכניהם כדי לאסוף את דמי אחזקת הבניין.

בואו נחזיק טובה לפרנסי ועסקני הציבור, לבלניות, לטלפניות הצדקה, למארגני השיעורים, למתנדבים, למחלקי המזון לנזקקים, לחובשים ולאחיות – שערבים איש לאחיו, ואשר שמים מבטחם בקב"ה שאת שכרם, הוא משלם. ששרים בפה מלא: אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.


14 בינואר 2014

גמישות הביקוש, גמישות ההכנסה, גמישות צולבת - מבוא למיקרו כלכלה

נניח שאתם צורכים רק שני מוצרים. כעת הכלכלנים רוצים לבדוק באיזה סוג מוצר מדובר, כלומר איך יתנהג המוצר אם יחולו שינויים כלשהם בשוק. לדוגמא: אם מחר יורידו את המחיר של הסיגריות – מה זה יגרום לצריכה של האנשים. ומה יקרה אם מחר יעלו את המחיר לתרופות מצילות חיים. אלה שאלות של מיקרו כלכלה: אנחנו מתבוננים על התנהגות הצרכנים ולומדים איך מתנהגים ביחס למוצרים מסוימים.

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו שמים בתנאי מעבדה שני מוצרים: לאחד נקרא X ולשני נקרא Y. תניחו שאתם צורכים רק את שני המוצרים האלה. כעת נשאל 3 שאלות:

1. מה יקרה אם נעלה למוצר X את מחירו? כמה תרכשו ממנו?
2. מה יקרה אם נעלה לכם את ההכנסה כולה? כמה תרכשו מאותו המוצר?
3. מה יקרה אם נעלה למוצר Y את מחירו? האם תמשיכו לרכוש את Y? או שמא תעדיפו לרכוש עכשיו יותר מ-X? ואם כן, באיזו כמות?

לשם הבהרה: הטרמינולוגיה בכלכלה היא לעיתים מבלבלת. לצריכה שלX  משתמשים במספר ביטויים, שלכולם משמעות זהה:
* "הביקוש ל-X"
* "כמות ה-X שהלקוח יקנה"
* "ההוצאה על X"
* "הכמות הנצרכת"

השאלה הראשונה: גמישות הביקוש - העלינו למחיר X המחיר


אם הייתי שואל אתכם, מה יקרה אם יעלו למוצר שאתם אוהבים את המחיר, מה הייתם עונים? ברור, שתקנו ממנו פחות. ובכן, אתם כמעט צודקים. כיוון שיש מוצרים שלא בהכרח הייתם קונים אם היו מעלים או מורידים להם את המחיר. למשל, תרופות.
גמישות הביקוש עוסקת בשלושה סוגי מוצרים:

1) מוצר עם ביקוש גמיש = רגיל   E|>1|
זהו המוצר הטבעי, המתבקש. אלה מוצרים שיש להם תחליפים טובים בשוק ולצרכן לא קשה לוותר עליהם. בואו נניח שקרטון חלב עולה 10 שקלים. אתם קונים ממנו בשנה 200 יחידות בשנה, וכעת העלו לכם את המחיר ב-10% (ל-11 שקל) – על פי כללי ההתנהגות של המוצר הזה, הביקוש שלכם כעת לקרטון חלב, כלומר כמה תרכשו ממנו, יהיה פחות מ-180 יחידות. נניח 170. למה? כי הכלל במוצר גמיש אומר שאחוז השינוי במחיר גורם לשינוי באחוז גבוה יותר בצריכת אותו המוצר. כלומר, בסך הכולל, ההוצאה שלנו על מוצר X תקטן.
אותו הדבר להיפך, אם יקטינו לכם את המחיר ב-10% – התשוקה שלכם למוצר הזה תגדל. אתם תגדילו את הצריכה של המוצר הזה ביותר מ-10%, כלומר תרכשו ממנו, נניח 230 יחידות. כלומר, בסך הכולל ההוצאה שלנו על מוצר X תגדל.
מה קורה למוצר Y? ובכן, הכלל במוצר הזה אומר שאם העלו למוצר X את המחיר, הצרכן בסך הכולל יסכים להוציא עליו פחות. ולכן, מי שמרוויח הוא מוצר Y – שהביקוש אליו גדל.

הערות:

  • אם X הוא גמיש ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) אליו תקטן באחוז גבוה יותר, והכנסות היצרן יקטנו. הצריכה (הביקוש) ל-Y תגדל. ברור שאם X גמיש אז גם Y גמיש.



2) מוצר עם ביקוש קשיח   1 > |E| >י0
ביקוש קשיח
יש מוצרים שגם אם מעלים להם את המחירים, עדיין אנשים ממשיכים לצרוך אותם. אלה מוצרים שאין להם תחליפים טובים ולצרכן קשה לוותר עליו. הצרכן יפחית אמנם את הצריכה, אבל עדיין – לא בצורה דרסטית. הדוגמא הכי טובה לכך היא סיגריות. כאשר המחיר עולה המעשנים כמעט שאינם מפחיתים בעישון, כך שבסה"כ ההוצאות שלהם על סיגריות גדלות. לדוגמא: אם נניח מעשן צורך 200 חפיסות סיגריות, וכל חפיסה עולה 10 ₪; אם נעלה לו את מחיר החפיסה ב-10%, הוא לא יוריד את הצריכה שלו ב-10% (ל-180 סיגריות), אלא נניח ב-5% - ל-190 סיגריות, כך שבסך הכולל ההוצאה שלו על סיגריות תגדל.
מה יקרה למוצר Y בסיטואציה הזאת? ובכן בגלל שעכשיו המעשן צריך יותר כסף בשביל הסיגריות שלו, ההוצאה היחסית של הצרכן על מוצרי Y תקטן. מוצר Y מפסיד. זה ברור, לא?

אגב, יש מוצרים עם ביקוש קשיח לחלוטין. לדוגמא תרופה שתציל את חייך. לא משנה מה מחירה – אתה תסכים לשלם עליה. הגמישות פה היא 0.

לסיכום:

  • אם X הוא מוצר קשיח ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) אליו תקטן באחוז נמוך יותר, והכנסות היצרן יגדלו. הצריכה (הביקוש) ל-Y תקטן. אם X הוא מוצר קשיח אז Y הוא גם מוצר קשיח.
  • אם הביקוש למוצר X הוא קשיח לחלוטין – המוצרים X,Y הם בלתי תלויים.


3) מוצר עם גמישות יחידתית    1=|E|
אלה מוצרים שאתם רוכשים לפי תקציב מדויק. מה שנכנס בתקציב – זה מה שאתם קונים. למשל, בואו נניח שהחלטתם שתקציב הקונצרטים השנתי שלכם הוא 200 ₪ בשנה. כל קונצרט עולה 10 ₪. כעת החליטו להעלות את מחירי הקונצרטים ב-50%. מה יקרה איתכם? זוכרים, יש לכם תקציב מוגדר, ולכן מספר הקונצרטים שתלכו אליהם ירד גם כן ב-50% בדיוק. ומה אם יקרה להיפך? שוב, אם יוזילו את מחירי הקונצרטים ב-50% אתם תלכו ל-50% קונצרטים יותר.
מה קורה למוצר Y? ובכן, מכיוון שיש לכם תקציב סדור לקונצרטים, הביקוש שלכם למוצר Y, כלומר הכמות שאותה תרכשו, תישאר ללא שינוי.

לסיכום:

  • אם X הוא מוצר עם גמישות יחידתית ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) שלו תקטן באחוז שווה, והכנסות היצרן לא ישתנה. הצריכה (הביקוש) ל-Y גם לא תשתנה.
  • אם X הוא מוצר יחידתי אז Y הוא גם מוצר יחידתי.


השאלה השניה: גמישות ההכנסה (אנגל) – מזל טוב, העלו לכם את המשכורת

ובכן, ברכותיי. העלו לכם את המשכורת. כזכור, אתם רוכשים שני מוצרים: X ו-Y. כעת אנחנו רוצים לבדוק מה יקרה למוצרים האלה אם יעלו לכם (או יפחיתו לכם) את המשכורות.
גמישות ההכנסה עוסקת בחמישה סוגי מוצרים:

מוצר נורמלי: בעולם המערבי, רוב המוצרים שאנחנו צורכים הם מוצרים נורמליים. אם יש לנו יותר כסף – אנחנו צורכים מהם יותר, ואם יש לנו מעט כסף – אנחנו צורכים מהם פחות. ישנם שלושה סוגים של מוצרים נורמליים:

1א) מוצר נורמלי מותרתי   1<E
אלה הם חיי המותרות. למשל, חופשות באיים הקריביים הם דוגמא למוצר מותרתי: ככל שהכנסתכם גדלה, כך תרצו ממנו יותר ביחס גבוה יותר. לדוגמא: אם ההכנסה שלכם היא 20,000 ₪. חופשה בקריביים עולה 1,000 ₪. אתם נוסעים מדי שנה לקאריביים פעמיים בשנה, כלומר מוציאים 2,000 ₪ על חופשות בקאריביים. כעת העלו לכם את המשכורת ב-5%, ל-21,000 ולכבוד המאורע החלטתם שבמקום פעמיים אתם מפנקים את עצמכם ונוסעים 3 פעמים בשנה לקאריביים. כלומר, ההוצאה שלכם על הקאריביים גדלה ב-50% (!) ל- 3,000 ₪, כלומר, את כל התוספת בשכר הקדשתם רק לנופש. זה נקרא מותרות!
אם מוצר X הוא נורמלי-מותרתי מה זה אומר על מוצר Y? אם החלטתם שאת כל התוספת בשכר אתם מוציאים על חופשות, זה מעיד שמוצר Y הוא בטוח לא נורמלי-מותרתי.

לסיכום:

  • במוצר נורמלי-מותרתי – עלייה בהכנסה גורמת לצריכה ביחס גבוה יותר של מוצר X, ובהכרח מלמדת שמוצר Y הוא לא נורמלי-מותרתי.


1ב) מוצר נורמלי-חיוני 1 > E >י0
 אלה הם רוב המוצרים. אם נלך על הדוגמא הקודמת, אם מעלים לאדם את המשכורת ב-5% הוא לא יגדיל את הצריכה שלו על דלק למשל גם ב-5% אלא נניח ב-2%. זה אומר שדלק הוא עבורו מוצר חיוני, אבל לא כזה שצריך להתפרע ולצרוך באופן מופרז.
מה זה אומר על מוצר Y? שהוא נורמלי-מותרתי עבורכם. לדוגמא: אם השכר שלכם עלה ב-5%, ויש לכם רק 2 מוצרים לרכוש, ובמוצר X העליתם את הצריכה בפחות מ-5%, זה בוודאי אומר שעבור המוצר השני העליתם את הצריכה ביותר מ-5% ולכן הוא נורמלי-מותרתי עבורכם.

לסיכום:
אם מוצר X הוא נורמלי-חיוני: עלייה בהכנסה גורמת לעלייה ביחס קטן יותר של צריכת X. מוצר Y הוא נורמלי-מותרתי.


1ג) מוצר נורמלי-יחסי E=1
זהו מוצר שהצריכה ממנו היא פרופורציונאלית. עלתה לכם ההכנסה ב-5%? אתם תצרכו ממנו 5% יותר. ירדה לכם ההכנסה ב-5%? אתם תצרכו ממנו פחות. אם תסתכלו למעלה, זה דומה למוצר עם גמישות יחידתית.

מה זה אומר על מוצר Y? שהוא אחיו התאום. כלומר, גם כן מוצר נורמלי-יחסי. זה ברור: אם שאר הכסף זולג באופן פרופורציונאלי למוצר Y, אזי יש לנו שני מוצרים בעלי תכונות זהות.

לסיכום:
אם מוצר X הוא נורמלי-יחסי: עלייה בהכנסה גורמת לעלייה ביחס זהה של צריכת X. מוצר Y גם הוא נורמלי-יחסי.

הערות על מוצר נורמלי:




  • אם X הוא מוצר נורמלי, אפשרי ש-X,Y הם מוצרים תחליפיים.

2) מוצר נחות 0>E
נניח שאתם סטודנטים שמרוויחים 2,000 ₪ והמשכורת שלכם מתחלקת כך: 50% הולך על נסיעה באוטובוס ו-50% על מוניות. כעת העלו לכם את המשכורת והחלטתם לנסוע באוטובוס רק לעיתים רחוקות. כלומר, העלייה במשכורת גרמה לכך שצמצמתם בשיעור ניכר את הנסיעה באוטובוס. כלומר, עבורכם נסיעה באוטובוס היא מוצר נחות: ככל שיש לכם יותר כסף כך שיעור ההוצאה שלכם על אוטובוס יפחת. מוצרים נחותים הם בדרך כלל מוצרים זולים, שעם עלייתכם במעלה השכר – אתם רוצים מהם כמה שפחות.
מה לגבי מוצר Y? מונית בהקשר הזה הן מוצר נורמלי-מותרתי. למה? כי עכשיו כשעלתה לכם המשכורת, העברתם חלק מההוצאות הקבועות שלכם עבור אוטובוס, לטובת תשלום למוניות. הן המרוויחות הגדולות בסיפור הזה, משום שכעת יש להן נתח באחוז גבוה יותר מהשכר שלכם.

לסיכום:

  • אם X מוצר נחות – עלייה בהכנסה גורמת לירידה בצריכה של X, וכן מלמדת ש-Y הוא מוצר נורמלי-מותרתי.



3) מוצר ניטרלי  E=0
מוצר ניטרלי הוא מוצר שלא משנה מה ההכנסה שלך, תמיד תצטרך ממנו בכמות זהה, לדוגמא: כדורי אקמול. האם בגלל שהתעשרת פתאום תצרוך יותר אקמול? בוודאי שלא.
במובן זה, מוצר ניטרלי הוא המקבילה של מוצר עם ביקוש קשיח לחלוטין. יש מוצרים ייחודיים שאין להם מחיר. והצריכה שלהם אינה תלויית הכנסה ולא משתנה אם המחיר שלהם עולה או יורד.

אם X הוא ניטרלי, מה זה אומר על Y? ובכן, ברור שאם לא מתרחש שום שינוי בכמות האקמול (X) שנרכוש אם המשכורת שלנו תעלה או תרד, אזי Y הוא מוצר נורמלי-מותרתי. כל עלייה במשכורת תוקדש כולה לטובת מוצר Y, ולהיפך, כל ירידה במשכורת תפגע אך ורק ב-Y. באחוזים, על כל עלייה בשכר – Y הוא הנהנה היחיד (כל הקופה שלו).

לסיכום:

  • אם X מוצר ניטרלי – עלייה בהכנסה לא גורמת לשינוי בצריכה של X, אך מלמדת ש-Y הוא נורמלי-מותרתי.


השאלה השלישית: גמישות צולבת – מה יקרה ל-X אם נעלה את המחיר של Y


אחרי שלמדנו על ההשפעה של עלייה במחיר ועל ההשפעה של העלייה בהכנסה, בואו נדבר שניה על ההשפעה של עלייה במחיר המוצר השני.
בואו נגיד שיש לנו תקציב של 2,000 ₪, שבו מותר לנו לקנות שני מוצרים בלבד – X ו-Y.
כמו במקרה הקודם, גם כאן – יש לנו שלושה סוגי מוצרים:

1) מוצרים תחליפיים 0>E
נניח שאתם שותים רק קולה וספרייט. כעת העלו לכם את מחיר הקולה ב-2 ₪. מה תעשו? אם תקנו יותר ספרייט ופחות קולה, זה אומר ששני המצרכים יכולים לספק את אותו צורך מבחינתכם ומשמשים כתחליף של האחד עבור השני. גם חמאה ומרגרינה הם מוצרים תחליפיים, קפה ותה וכדומה. קיימת גמישות צולבת ביניהם. עלייה במחירו של האחד תביא אתכם לקנות כמות גדולה יותר מהשני בהתחשב באיכויות, ככל שהמצרך התחליפי טוב יותר, עליית מחיר של מצרך אחד תביא לעלייה תלולה בכמות המבוקשת של המצרך השני (דבר המכונה ביקוש חליפי). קיומם של מצרכים תחליפיים כמעט בכל התחומים מקטין את כוחם של מונופולים או אף מונע אותם בתחומים רבים.
זה ברור: אם מוצר Y הוא תחליפי, זה אומר שגם מוצר X הוא תחליפי. ככל המחיר של אחד עולה – ככה אנחנו נקנה יותר מהשני, ולהיפך.
לסיכום:

  • במוצרים תחליפיים - עלייה במחיר Y מקטינה את הביקוש לY- וגורמת לעלייה בצריכת X.


מוצרים משלימים 0>E
שני מוצרים שיש ביניהם זיקה. לדוגמא: מברשת שיניים ומשחת שיניים. אם נניח יש לכם 200 ₪ לרכישת מברשות שיניים (100 ₪) ומשחות שיניים (100 ₪). כעת העלו את המחיר של משחות השיניים ב-20% – מה יקרה לכמות מברשות השיניים שתקנו? היא תפחת. זה ברור. מוצר אחד לא בא על חשבון המוצר האחר. למוצר המשלים יש ערך פחוּת כאשר הוא נצרך לבדו, אך השימוש בו בשילוב מוצר או שירות אחר מוסיף לערך המצרפי של שני המוצרים. לפיכך, כאשר מוצרים משלימים נצרכים במשולב, יש להם נטייה להיות בעלי ערך גבוה יותר עבור הצרכן וכל אחד מהם יוצר ביקוש למוצר האחר.

לסיכום:

  • במוצרים משלימים - עלייה במחיר Y מגדילה את הצריכה גם של Y וגם של X.
  • ולכן: אם המוצרים משלימים, אזי בהחלט ייתכן שאחד משני המוצרים הוא גמיש. כלומר, אם המחיר שלהם עולה, הצריכה שלהם פוחתת.

3) מוצרים בלתי תלויים (אדישים)  0=E
יש מוצרים שלא תלויים אחד בשני. אם יש עלייה במחיר של Y זה ישפיע רק על כמות מוצרי ה-Y שתקנו. מוצר X יהיה אדיש לשינויים שמתרחשים במוצר Y. לדוגמא: אקמול וחלב. אם יודיעו על עליית מחירי החלב, האם זה ישפיע על צריכת האקמול שלכם? כנראה שלא.

לסיכום:

  • במוצרים בלתי תלויים - עלייה במחיר Y לא משנה את צריכת ה-X.
  • אם לא השתנתה הצריכה של X בעקבות עליית המחירים של Y – אזי X הוא מוצר קשיח.


קוב דגלאס

שימו לב שיש מכנה משותף בין כל הגמישויות למעלה. למשל, מתמטיקאי בשם קוב דגלאס בדק ומצא שכאשר עקומת הביקוש מורכבת ממכפלה, מדובר במוצר ש:

  • גמישות הביקוש שלו היא יחידתית: כלומר, אנחנו נרצה ממנו בדיוק ביחס של העלייה שלו במחיר. 
  • גמישות ההכנסה שלו היא נורמלית-יחסית: כלומר, צריכת המוצר מבחינתנו תהיה פרופורציונאלית לעלייה בהכנסה שלנו. 
  • הגמישות הצולבת שלו היא בלתי-תלויה: כלומר, כל עלייה במחיר לא משפיעה על הצריכה של המוצר השני.

סיוט ושמו קניון

אם אתם אוהבים לערוך קניות בשקט ובשלווה, להסתובב בין חנויות, למדוד בגדים, לשבת בבית קפה ואולי לסיים באיזה סרט נחמד - קניון הוא לא המקום בשבילכם. כי לקניון יש מטרה אחרת: לשרוף לכם את הזמן. ואת הכסף. ואת הסבלנות. כי קניון הוא למעשה כלוב צפוף והמוני של בני אדם; מעבדה אנושית המנותקת מכל מימד של זמן; חלל אטום מוצף בני נוער משועממים, אמהות עם עגלות ופנסיונרים שמחפשים להעביר את החיים.

צפוף? יופי, מגיע לכם
אני לא מאמין לקניונים. הכל שם יותר יקר. אותיות גדולות מודיעות: "מבצע: 50% הנחה" ורק בקופה מתברר שההנחה היא רק על המוצר השני. דוחפים לי מוצרים שאני לא צריך. גובים ממני דמי חניה בשביל הזכות – באמת תודה – לקנות שם. ובנוסף, תוסיפו למשוואה את היותי סייד-קיק – מנדנד את העגלה מחוץ לחנויות וסוחב שקיות – ותקבלו גבר הולך לאיבוד (בחניון). הצילו!

קניונים עושים לי רע. רע מאד. זה יכול להיות קניון מלחה או קניון צ'אפחה, לא משנה, אני מעדיף לבלות חודש במרתף עינויים בבנגקוק מאשר שעה בקניון. בחיי, מדובר בתסמונת מאד מטרידה: אני עובר בין החנויות ומקבל סחרחורת. הכותרות האדומות "sale!" גורמות לי לחולשה כללית, וכמדומני ליד החנות של קסטרו חוויתי קושי נשימתי קל. משהו שדומה למחלת ים, רק שהים זה הקניון.

בגילי המופלג לא נעים להיכנס למשבצת הזקן הטרחן, אבל תרבות הקניונים היא עוד סממן לפרצופו הלא-מזהיר של הדור. פעם בערבי-כיתה היו עושים קומזיץ. ילדים הלכו למוזיאונים, לפינת החי, ללונה פארק, לבית של סבא וסבתא. בילו בחיק הטבע, ראו שמורות, יערות, פריחות וסתם גבעות. היום לא; דור האייפון והקניון מרים את הראש מהמסך ורץ לעשות שופינג. השוטטות בקניון הפכה לפעילות האולטימטיבית לשעות הפנאי. הנוער חומד יותר מאי פעם את השטרות בארנק של אבא ואמא, והאבסורד חוגג: ההורים קונים בגדים במבצעי שוק רמלה-לוד, הילד מרשה לעצמו מכנסי דיזל ב-500 ₪.

את הביקורים שלי בקניון אני מסיים מעולף, משורבב לשון, מתוסכל ומייחל לאיזה מרחב פתוח שאוכל לנשום בו אוויר צח, אולי אפילו לשמוע ציפורים מצייצות. מבטיח לעצמי – עד הפעם הבאה כמובן – שכף רגלי לא תדרוך בקניונים שוב.

6 בינואר 2014

מנה-רעה בטעם מונוסודיום גלוטמט

על פניו, זה הדבר הכי טוב שניתן להמציא לנו, הגברים: פותחים שקית של 'נמס בכוס' או כל אבקה אחרת, שופכים את הבפנוכו עם קצת מים חמים, והופ – קסם! – יש אוכל מוכן ואפילו חם. זה יכול היה להיות החלום של כל אם פולניה, בטח אֵם אפריקאית, פתרון אלגנטי למיליארדי רעבים. ילדים בכל העולם היו שואלים אתכם, בכל שפה, "מה נחה?", ואתם, בלי למצמץ, הייתם משיבים "מנה חמה!".

זה מה שעבר לי השבוע בראש, כשהזדמנו לי בעבודה שתי קופסאות פלסטיק עם אבקה שמבטיחה להיות מרק, אם רק תצקו עליה מעט מים רותחים. פתחתי לי אחת, קראתי את ההוראות – אני מכיר אותן בעל-פה אבל תמיד טוב לקרוא שוב – ערבבתי היטב, וכעבור 5 דקות הרגשתי מאסטר שף. הטעם היה נראה לי טיפה מלאכותי, אבל כשרעבים – גם פלסטיק עם קצת מלח ופלפל יכול להיות מעדן.

ואז קרה האסון; הבטן שלי לא התרשמה ממנה-חמה אחת, ודרשה עוד. פתחתי גם את הקופסא השנייה ופעלתי שוב לפי הטקס המוכר: שופכים, מערבבים, מכסים, ממתינים, מערבבים בשנית ואז אוכלים – כלומר, סותמים את הנחיריים ואז אוכלים. אבל התוצאה, רבותיי, הייתה קטסטרופה. אם במנה-חמה הראשונה הקיבה שלי הצליחה בקושי לפרק את הכימיקלים שדחפתי לה, בקופסא השנייה היא כבר צעקה הצילו. הרעלים שבאבקה הזאת, שלא תדעו, גרמו לי להאדים כמו סלמון מטוגן. כל הצנרת מהגרון ומטה החלה לבעור. הרגשתי כאילו השקו אותי בחומצה גופרית. יומיים הייתי בקריסת מערכות.

אולי מתוך עצלנות, ואולי חלק מתרבות האינסטנט: לא ברור מתי העולם התחיל להאמין שאטריות יבשות וכמושות בתוך אבקה בצבע אדום-וולקאני הן אוכל אמיתי? תקראו את הרכיבים: על "חומר מונע גושים" שמעתם? גם אני לא, נשמע כמו חומר שמערבבים בגולדיזל. מה לגבי "משפרי טעם"? בוודאי, אם כבר לאכול רעל אז שיהיה לפחות טעים. במילים אחרות, ככל שיש יותר רכיבים כך הסיכוי לקבל הרעלת קיבה גדל.

המסקנה אפוא ברורה: כמו כל דבר בחיים, גם באוכל אין קיצורי דרך. מי שמאמין שאת הרעב אפשר להשתיק באמצעות אבקה תעשייתית מלאת כימיקלים – יגלה מהר מאד את נזקיה. ובקיצור, מי שטורח בערב שבת אוכל עד יום חמישי.

2 בינואר 2014

הסמארטפון אדוננו, הסמארטפון מלכנו

מתי לאחרונה היו לכם שעתיים – עזבו שעתיים, 30 שניות – בהן התנתקתם, פיזית ותודעתית, מהסמארטפון שלכם? מתי, חוץ משבת כמובן, הרגשתם חופשיים ממנו, משוחררים, מנוטרלים ממגע הקסם של מסך המגע? כנראה שלא לאחרונה; כי לנייד שלכם אין שום גינוני נימוסין. הוא רוצה את שלו, כלומר אתכם, כל הזמן, און-ליין, מחוברים אליו בטעינה ישירה למערכת העצבים. לא מעניין אותו שאתם עכשיו באמצע תפילת מנחה, בהפסקת צהריים, בנהיגה, בארוחת ערב עם האישה והילדים. הוא שם; בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך.

הסמארטפון לא משאיר אחריו שבויים. האסטרטגיה שלו פשוטה: הוא מציף אותנו – כלומר מטביע – באוקיינוס של ריגושים סלולריים: קוראים בו מיילים, בודקים מה חדש בפייסבוק, מורידים אפליקציות ומנויים על 7 קבוצות וואטסאפ. לאט ובזהירות, כמו נחש צפע, הוא לוכד אותנו ברשתו: הוא האדון, אנחנו מתמכרים למרותו. וכך, בלי ששמנו לב, החיים הופכים למשחק פּאקמן: הנייד נוגס ונוגס במשאב הכי חשוב שלנו, הזמן, ואנחנו בוהים בו ונהנים.

עד לפני שנות דור – מתישהו בתקופת האבן בה פאר החדשנות הסלולרית היה 'סנייק' – כדי לקרוא מייל הייתם צריכים להדליק את המחשב, להמתין בסבלנות עד שהוא יעלה, ואז לקרוא ממיטב הספאם שנשלח אליכם. היום לא; הספאם שם, בכיס שלכם. הוא והדודה מאשקלון והחבר מהצבא והנודניק מהלימודים, כולם שם, שוכנים אחר כבוד בכיס של המכנסיים. כל 30 שניות בממוצע אחד מהם תובע את שלו: יש להם איזה תמונה שהם מוכרחים לשתף, סרטון קורע, או סתם "היי חברים, מה קורה פה? נרדמתם בעשרים דקות האחרונות". ואתם עמוק בתוך המערבולת הזאת, מרגישים צורך קיומי להשתתף בכל הכיף שחוגג לכם על המסך.

אז בואו נשים את הדברים על השולחן, כולל את הסלולרי: ההתעסקות עם הטלפון הפכה להפרעה, לכפייתיות, להתנהגות שהופכת את המין האנושי לחבורת זומבים מול מסך. הנייד נשלף בכל הזדמנות ובכל מקום. תנועת החלקת היד על מסך המגע הפכה לחוויה הכי יומיומית, הכי טבעית, הכי אוניברסלית. הגענו למעמד של 'עבד עולם': אנחנו מודים שאי אפשר עם הסמארטפון, אבל יודעים שגם אי אפשר בלעדיו – בחינת "אהבתי את אדוני, לא אצא חופשי".

כל יום שישי, קצת לפני שהשמש שוקעת, אני מניח את הנייד במגירה של המוקצה, אומר לו "שבת שלום ולא להתראות" ונפרד ממנו בשמחה. הסלולרי עוצם סוף-סוף את עיניו; ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש.