יום ראשון, 23 בפברואר 2014

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

בשבת האחרונה הוּזְמַנּוּ יחד עם עוד זוג חברים לסעודת ליל שבת בקומה השישית. האוירה הייתה נינוחה: קצת פטפוטים ומחמאות, אח"כ שלום-עליכם פלוס אשת-חיל בשידור ישיר מהספה, ואז נפנינו למטרה לשמה התכנסנו – האוכל.

המארחת הגישה לאורחים את המיטב שכלל דגים ושעועית שחורה בטעם של עוֹד. הדג שקיבלתי חשב כנראה שהוא חוזר לבריכה בה הוא נולד, כי ברגע שהנחתי אותו על הצלחת כל הרוטב – ספלאש – זינק לי על החולצה; אחלה דרך לפתוח את הערב. "כן חמודי", אמרתי לבן שלי שבא לנחם אותי, "עכשיו אבא מרשה לך לנגב לו על החולצה את החומוס והקטשופ".

בינתיים הילדים שיחקו. המשחק שלהם הלך ככה: נכנסים לחדר, מבלגנים אותו, מפזרים את תכולתו על הרצפה, מקשקשים על הקירות ועוברים לחדר הבא. וכשמגיעים לסלון הכוח מתפצל: חלק מהילדים קופצים בחוזקה על הספות, השאר פותחים מגירות, מוציאים ספרים ומפזרים את הבלגאן ברחבי הבית. כעבור חצי שעה היו מוטלים במרכז הסלון איזה מיליון משחקים. המארחת לקחה את כל הצעצועים ובנתה מהם ילד נוסף. כל צירי התנועה בסלון נחסמו, התינוקת תיזמנה 40 דקות בכי. במפקד האוכלוסין נמנו באותה השעה בבית שישה מבוגרים ובערך מאה ילדים, כך לפחות זה הרגיש.

והייתה גם עוגה. המארחת הניחה אותה על השולחן והילדים הסתערו. רעייתי, שבדיוק צעקה 'מוקצה!' לאיזה ילד שעשה תנועה חשודה לעבר מתגי החשמל, שאלה איפה העוגה. איפה איפה איפה איפה איפה העוגה? הנה הנה הנה הנה הנה העוגה – בחריצים של הספות, במגירות, מתחת לארונות ובעיקר על השטיח.

מי חמוד של אמא?
התחלתי להסתכל על הדירה במבט חדש: ערימות הצעצועים שמכסות שלושת-רבעי סלון וארבע-חמישיות מהעצבים שלנו; הספה שניגשה לאחרונה לתחרות מול ים המלח על תקן המקום השקוע ביותר בעולם; הרהיט החדש מאיקאה - המוכיח שעם מספיק ילדים בבית, כל פריט איקאי יחזור למצבו הבלתי מורכב. ההבנה שהדירה של השכנים נראית, אה, כמו גראז' של כפר השעשועים – רק מבולגן יותר – גרמה לי לנוע בחוסר נוחות בכיסא; אך אל דאגה, גם הכיסא בסוף נשבר.

הסעודה הסתיימה. המטרה הייתה להעביר את הילדים בחתיכה אחת מטריטוריה שהוגדרה באותם הרגעים כאמ"א – אזור מוכה אסון – לשטח שאף-אחד-שלא-יעיז-לקום-מהמיטה. אחרי תודות וחיבוקים יצאנו מהבניין, ואז – הפתעה! – אין מעלית שבת. כלומר יש, אבל היא הפסיקה לעבוד שבע שניות לפני שהיינו אמורים להיכנס אליה.

קומה שישית, במונחים של לוד, היא מינימום גורד שחקים עם חיבור ישיר לרקיע. וכשיש ילדים להוריד, מספר הקומות מכפיל את עצמו בריבוע. בקיצור, התחלנו לְדַדּוֹת במדרגות.

אני – שהוספתי איזה שניים-שלושה קילו בסעודה הזאת – ירדתי ראשון, ועליי העגלה, שני ילדים, מעילים, סיר בלי ידיות, תיק מטרנות וערימת טיטולים. וכשאני צולח את המדרגה השביעית, נזכרה רעייתי: לא יפה, השארנו להם את השק של הזבל. נכון, השק ההוא, איך שכחתי. טראח.

מנוחה ושמחה - אור לילדים / יום שבתון, יום עצבים