2.1.22

עלילת חיים ולדר: כשהסופר רוצה להיות גיבור הסיפור

חיים ולדר היה כל כך טוטאלי לסיפורים שכתב, שכשהעלילה שלו עצמו הסתבכה, הוא בחר להקריב את חייו במחשבה שכך יוכל לשנות את סוף הסיפור


חיים ולדר לא היה ממש סוֹפֵר. הוא מעולם לא התיימר להיות עמוס עוז או ג'יי קיי רולינג החרדי, שישבו באיזה בית קפה ורקחו במוחם אירועים דמיוניים. הוא היה יותר עורך סיפורים, משכתב ומנגיש אירועים שקרו לאנשים אחרים. אפשר לקרוא לזה מְסַפְרֵר, כלומר מצטיין בהפיכת חומרי גלם לא ערוכים לסיפורים מצליחים.

ולדר הוציא בגיל 25, תחת שם עט, את ספרו הראשון "ילדים מספרים על עצמם". הסדרה הזאת פרצה את גבולות השתיקה, חשפה רגשות, תחושות, עלבונות וקשיים של ילדים וגם מבוגרים. במגזר החרדי זו הייתה לא פחות ממהפכה.

מאז הפך חיים ולדר למשאבת סיפורים ולמכונת ספרים. תא הדואר שלו בבני ברק התפקע ממכתבים. אלפי ילדים כתבו לו על הקשיים והמצוקות שלהם. והוא באמת היה סקרן לשמוע מה הם מספרים. היה רודף אחרי סיפורים כדי לשמוע על עוד איזה ילד שהאיר לו מזלו או סתם יהודי שראה ישועות. הוא העיד על עצמו שליקט 25,000 סיפורים, מספר לא ייאמן, במשך 36 שנה.

ולדר ידע שבתוך תוכו גם מסתתר סיפור, או יותר נכון שני סיפורים. האחד, של חיים ולדר המצליח, המשפיע, איש החינוך הנערץ, הפובליציסט של יתד נאמן. והשני, של חיים ולדר הנואף, המטריד קטינות, הנכנע ליצרו, המתחנן לאישה בה פגע שלא תסגיר אותו כי יירה בעצמו. שני ניגודים מטורפים בבן אדם אחד.

בסיפור הראשון ולדר שלט ביד רמה. הוא כיוון היטב את הנרטיב, בנה לעצמו תדמית של גיבור מגזרי והפך בעצמו לסיפור הצלחה מסחרר. במובן הזה הוא היה מושלם: גם איש חינוך וגם איש תקשורת. גם אליל בקרב ילדים וגם מוערך בעולם המבוגרים. גם חרדי וגם מודרני. ספרא וסייפא. היה בו הכל.

הסיפור השני היה אפל בהרבה, אבל ולדר היה בטוח שגם בו יוכל לשלוט. אולי חשב: מה שווה סיפורה של איזו אישה פגועה והססנית לסיפורו של גדול הסופרים בציבור החרדי. הוא לא האמין שעולמו יתהפך עליו. אבל אז קרה הנורא מכל: הסיפור של קורבנותיו האפיל על כל סיפור שניתן היה לספר. העלילה הסתבכה, ולדר נשאר ללא מילים. מי שרגיל להחליט איך יתחיל ואיך ייגמר סיפור, הבין שהצד האפל שלו כתב לו סיפור אחר, שיצא מכלל שליטה.

וכשזה קרה, המוחות כולם התפוצצו: שני הסיפורים של ולדר – כאיש חינוך מחד וכעבריין מין מנגד – התערבבו לכדי קטסטרופה של בלבול ומבוכה. אנשים לא הצליחו לחבר את שני הסיפורים יחד: איך לעזאזל, איך קורה כזה דבר.

ולדר קלט שמכל הסיפורים דווקא הסיפור שלו הולך להיגמר רע, והבין שהדרך היחידה לשנות את סוף הסיפור היא להקריב את עצמו ממש. במובן הזה ולדר היה סופר טוטאלי. בוודאי ידע איך מסיימים סיפור טוב. הוא "קפץ" לתוך העלילה של עצמו והפך לגיבור מיוסר, לדמות מטלטלת, סוחפת, לא מתנצלת, שמסיימת את תפקידה הטראגי בלי שהסופר גילה לנו את צפונותיה. הוא רצה להפוך לספר ההוא שהדביק אתכם לכסא עם לסת שמוטה. לסיפור שהטריף אתכם במשך ימים ושבועות. והגיבור עוד סיפר לנו שהאפילוג יתרחש בכלל למעלה, בשמיים, בדין התורה שאותו הוא זימן עם דייני בית הדין שדן אותו. וכל זה תוך התאבדות על קבר בנו. וואו, איזה סיום מטורף!

לכן ביקש ולדר במכתבו האחרון, יותר מכל, להגן על היצירה שלו. ולדר רצה שהסיפור האחרון יהדהד בכל פינה. וזה באמת היה חתיכת סיפור. מקווה שבשמיים יגידו לו, ממזר שכמוך ולדר, הספר האחרון שלך מזומן אחר כבוד לספריית הגיהנום.