יום שלישי, 28 באוקטובר 2003

מכתב הטייסים - שיא ישראלי בחוצפה וכפיות טובה

מכתב הסרבנים הוא שיא חדש בכפיות טובה.

מי הם אותם הטייסים-סרבנים אם לא נערי הזהב של החברה הישראלית, ילדי קצפת, צעירים שנהנים מתנאי שירות שכל חייל היה רק חולם עליהם, ממסלול הכשרה שכולל תואר ראשון, מאינספור שעות אימון והתלמדות יחידה מסוגה בהטסת כלי טיס. נערי תפנוקים שזוכים לשירות סטרילי, נעים, מגוהץ - למעמד עליון בחברה הישראלית. נסיכים שכבר בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם מרחפים  פשוטו כמשמעו  הרבה מעל כולנו. מי יכול בכלל לחלום על זה?

ואז מגיע רגע האמת. אחרי שהמדינה שפכה עליהם מיליונים היא צריכה אותם. נכון, מדובר במשימות מורכבות, טעונות, לא קלות מוסרית, אבל צריכים אותם. הרי בשביל זה היא הכשירה אותם, בשביל הרגעים האלה, בשביל שהאינטילגנציה הגבוהה שלהם, הניסיון והמיומנות  יעמדו להם לימינם בזמן אמת. וברגע הזה הם בורחים, הם מתקפלים והופכים לסרבנים קטנים ובכיינים.

מרוב שמרעיפים עליהם כל טוב, הילדים האלה חושבים שהם גם הפכו למדינאים, למקבלי ההחלטות. הם רוצים להיות המצפן המוסרי, הערכי והאתי שלנו. השתן עלה להם לראש. הם יחנכו את שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה, ויכתיבו לחברה הישראלית את המותר והאסור בלחימה בשטחים. פלא שלא העיפו אותם כבר בשבוע הראשון של קורס הטיס. בעיה עם הקורסים האלה, אפשר להדיח צוער על איחור של עשר שניות למסדר בוקר, אבל אי אפשר להדיח אותו על עמדות קיצוניות ומסוכנות.

אם אני מדינת ישראל, מחר בבוקר אני שולח לכל החותמים הודעת חיוב בדואר רשום. לא רוצים לשרת? אין בעיה, שלמו את המיליון דולר הכשרה שלכם. זה המחיר. ותטוסו לנו מהעיניים.