כשעה אחרי שהודיעו שיוני נהרג, בדצמבר האחרון, נסענו עם גיסתי שירה לבית הוריה בבאר שבע. זו הייתה נסיעה קשה, כואבת, מטלטלת, עם מי שקיבלה את הבשורה הנוראה מכל על נפילת אחיה התאום. בבית משפחתה החלו להתאסף חברים, מכרים ובני משפחה. קציני צבא טיפלו בבירוקרטיה המרסקת של המוות: איפה יוני ייקבר, מי יישא הספדים, באיזו שעה מתחילים.
יוני היה חלק משלישייה. התאום הנוסף, אריאל, הוא בחור מרשים וגבה קומה, קצין מוערך ומפקד צוות בגדס"ר צנחנים. כשיוני נהרג, אריאל היה בעיצומה של לחימה עיקשת עם חייליו בשכונת ג'בליה. צוות מיוחד נשלח כדי להוציא אותו מאש הקרבות ולהביאו הבייתה.
אי אפשר לשכוח את הזעקה ההיא, כשאריאל פתח את הדלת. זה היה מבהיל; המושג "ריח הקרבות עוד באוויר" קיבל משמעות חדשה. אריאל היה מכוסה כולו באבק, כאילו שכב בתוך אתר בנייה. המדים הטקטיים שלו הדיפו ריח חריף של עופרת, בוץ, אבק שריפה וזיעה. זה היה ריח לא מוכר. ריח של עזה. אפילו את מגני הברכיים הוא לא הספיק להוריד. אחרי 60 ימי לחימה ברצף, אפשר היה לראות איך המעבר החד והחזרה לציביליזציה מטלטלים לו את הנפש. ידיו קצת רעדו, המבט שלו היה מוטרף ומבולבל.
הסתכלתי על אריאל ובכיתי. איזה לוחם, איזה גיבור, אלוהים, באיזה עוד מדינה ילדים בני 22 צריכים לחזור הבייתה מהמלחמה כדי לקבור את אח שלהם התאום. הלב שלי נשרף רק מלחשוב על הסערה שהוא עובר עכשיו ועל הגיהנום שם בעזה.
התיישבנו לדבר. אריאל סיפר שלמרות הטרגדיה הנוראה, יש מלחמה ויש להם משימה לנצח אותה. אמר שהוא דואג לחיילים שלו, ושהוא מקווה שהכל בסדר איתם. שאלתי אותו מי מחליף אותו. יש לי סמל גבר, עמית, הוא אמר, הוא יחליף אותי בינתיים עד שאני אחזור. גם בשעה הקשה ההיא, אריאל לא שכח את החיילים שהשאיר בעזה.
למחרת בבוקר נסענו להלווייה בירושלים. ההספד של אריאל, לבוש עדיין במדי המלחמה, היה קורע לב. יוני הוא לא סתם אח אלא אח תאום, שגדל איתו עוד ברחם. בין המשתתפים בהלוויה היו הוריו של עמית בונצל, הסמל של אריאל, שגם הניחו זר על קברו של יוני. על הזר היה כתוב: "ממשפחת הורי צוות מלכה", הצוות של אריאל.
באופן טראגי – עולה בי צמרמורת רק מלכתוב את זה – בזמן שאריאל ספד לאחיו, הצוות שלו ניהל קרבות עזים בעיר ג'באליה, ונקלע לקרב חזיתי מול מחבלים. עמית בונצל, הסמל שהחליף את אריאל, נהרג בהיתקלות, פחות מ-24 שעות לאחר שיוני נהרג.
ההורים של עמית בונצל, שכרעו על קברו של יוני כדי להניח זר, קברו את בנם כמה שעות מאוחר יותר בדיוק במקום בו דרכו.
יוני מלכה ז"ל ועמית בונצל ז"ל קבורים זה לצד זה, בהר הרצל. "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד, ב).
שנהיה ראויים להם.
