יום רביעי, 26 בפברואר 2014

פני הדור כפני הווטסאפ

מזל טוב לאפליקציית ווטסאפ שנמכרה השבוע בח"י מיליארדי דולרים. חזק וברוך ליהודי שקנה, שכוייעח ליהודי שלקח את הכסף והשאיר אותנו עם 700 הודעות בעשרים קבוצות ווטסאפ שונות.

עכשיו, בינינו, למה מישהו היה מוכן לשלם סכום ששווה לכרבע מהתקציב השנתי של מדינת ישראל עבור מוצר שהוא, אם חושבים על זה, די בסיסי?

בחמש-עשרה השנים האחרונות מי ששלט ללא עוררין בעולם הדיגיטלי היו הצעירים. הם תקתקו על מקשי הסלולרי במיומנות של פסנתרן בפילהרמונית, התמכרו לסנייק של נוקיה, התרגשו כשהנייד הפך לצבעוני והיו הראשונים לקנות טלפון שרק חושב שהוא חכם, כי בדיוק יצא טלפון חכם בהרבה ממנו. הדור הצעיר היה הצרכן הכמעט-בלעדי של אינספור הפלטפורמות להעברת מסרים שצצו בכדור הארץ: צ'אט ואייסיקיו, מסנג'ר ופורומים, סקייפ ומסרונים, וכמובן הדבר המיושן הזה, שנקרא, נו, פייסבוק וכל החיקויים שבעקבותיו. ובצדק; לא היה צריך להיות מהנדס היי-טק כדי להתכתב עם חברים, אבל בהחלט נדרש איזשהו ידע טכני – ידע שלא היה, נניח, לאמהות שלנו.

כי אמא לא הייתה צריכה "את כל הטכנולוגיות האלה". מסע השדרוגים הנצחי של העולם הצעיר פסח עליה. טוב היה לה בטלפון של בזק או בנייד עם מקשים גדולים וספיקר, להתקשר פעם-פעמיים ביום ולשמוע שהכל בסדר.

ואז נולד הווטסאפ.

הווטסאפ שינה את כללי המשחק. הוא הפך את היוצרות. הוא הסמל של נפילת החומות שבין מבוגרים לבין הטכנולוגיה. הווטסאפ הוא פשוט להפעלה, שווה לכל נפש; כל כך פשוט ומהיר שזה לעיתים בלתי נתפס.

ואמא שלנו חזקה בווטסאפ. היא הראשונה לעדכן ולהתעדכן, והיא מגיבה ומשתפת ופעילה בכמה קבוצות. אמא בעצם מבשרת את המהפכה. ברגע שגם עולם ה – נאמר זאת בלשון עדינה – "מבוגרים" התמכר לטלפון שלו, המין האנושי השתנה. איננו ולא נהיה עוד אותה החברה: בני חמישים כבני עשר, עשיר כעני, כולם שם, מכורים להודעות שמרצדות על המסך. פני הדור כפני הווטסאפ.

תרבות הווטסאפ שלמעשה לא דורשת מכם דבר – רק זמן פנוי – דואגת למלא לכם את שעות הפנאי, ושעות הלא-פנאי, והעבודה, והתפילה. בקיצור, אין חיים אחרי הווטסאפ. הוא בכל מקום ובכל סיטואציה, זולל המשאבים הגדול כיום של המין האנושי. וכמה שווה המשאב הכי יקר שלנו, הזמן, כפול מיליארד משתמשים?

ח"י. מיליארדים.

כן סבתא, סליחה שלא הגבתי על התמונה המצחיקה ששלחת

יום ראשון, 23 בפברואר 2014

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

בשבת האחרונה הוּזְמַנּוּ יחד עם עוד זוג חברים לסעודת ליל שבת בקומה השישית. האוירה הייתה נינוחה: קצת פטפוטים ומחמאות, אח"כ שלום-עליכם פלוס אשת-חיל בשידור ישיר מהספה, ואז נפנינו למטרה לשמה התכנסנו – האוכל.

המארחת הגישה לאורחים את המיטב שכלל דגים ושעועית שחורה בטעם של עוֹד. הדג שקיבלתי חשב כנראה שהוא חוזר לבריכה בה הוא נולד, כי ברגע שהנחתי אותו על הצלחת כל הרוטב – ספלאש – זינק לי על החולצה; אחלה דרך לפתוח את הערב. "כן חמודי", אמרתי לבן שלי שבא לנחם אותי, "עכשיו אבא מרשה לך לנגב לו על החולצה את החומוס והקטשופ".

בינתיים הילדים שיחקו. המשחק שלהם הלך ככה: נכנסים לחדר, מבלגנים אותו, מפזרים את תכולתו על הרצפה, מקשקשים על הקירות ועוברים לחדר הבא. וכשמגיעים לסלון הכוח מתפצל: חלק מהילדים קופצים בחוזקה על הספות, השאר פותחים מגירות, מוציאים ספרים ומפזרים את הבלגאן ברחבי הבית. כעבור חצי שעה היו מוטלים במרכז הסלון איזה מיליון משחקים. המארחת לקחה את כל הצעצועים ובנתה מהם ילד נוסף. כל צירי התנועה בסלון נחסמו, התינוקת תיזמנה 40 דקות בכי. במפקד האוכלוסין נמנו באותה השעה בבית שישה מבוגרים ובערך מאה ילדים, כך לפחות זה הרגיש.

והייתה גם עוגה. המארחת הניחה אותה על השולחן והילדים הסתערו. רעייתי, שבדיוק צעקה 'מוקצה!' לאיזה ילד שעשה תנועה חשודה לעבר מתגי החשמל, שאלה איפה העוגה. איפה איפה איפה איפה איפה העוגה? הנה הנה הנה הנה הנה העוגה – בחריצים של הספות, במגירות, מתחת לארונות ובעיקר על השטיח.

מי חמוד של אמא?
התחלתי להסתכל על הדירה במבט חדש: ערימות הצעצועים שמכסות שלושת-רבעי סלון וארבע-חמישיות מהעצבים שלנו; הספה שניגשה לאחרונה לתחרות מול ים המלח על תקן המקום השקוע ביותר בעולם; הרהיט החדש מאיקאה - המוכיח שעם מספיק ילדים בבית, כל פריט איקאי יחזור למצבו הבלתי מורכב. ההבנה שהדירה של השכנים נראית, אה, כמו גראז' של כפר השעשועים – רק מבולגן יותר – גרמה לי לנוע בחוסר נוחות בכיסא; אך אל דאגה, גם הכיסא בסוף נשבר.

הסעודה הסתיימה. המטרה הייתה להעביר את הילדים בחתיכה אחת מטריטוריה שהוגדרה באותם הרגעים כאמ"א – אזור מוכה אסון – לשטח שאף-אחד-שלא-יעיז-לקום-מהמיטה. אחרי תודות וחיבוקים יצאנו מהבניין, ואז – הפתעה! – אין מעלית שבת. כלומר יש, אבל היא הפסיקה לעבוד שבע שניות לפני שהיינו אמורים להיכנס אליה.

קומה שישית, במונחים של לוד, היא מינימום גורד שחקים עם חיבור ישיר לרקיע. וכשיש ילדים להוריד, מספר הקומות מכפיל את עצמו בריבוע. בקיצור, התחלנו לְדַדּוֹת במדרגות.

אני – שהוספתי איזה שניים-שלושה קילו בסעודה הזאת – ירדתי ראשון, ועליי העגלה, שני ילדים, מעילים, סיר בלי ידיות, תיק מטרנות וערימת טיטולים. וכשאני צולח את המדרגה השביעית, נזכרה רעייתי: לא יפה, השארנו להם את השק של הזבל. נכון, השק ההוא, איך שכחתי. טראח.

מנוחה ושמחה - אור לילדים / יום שבתון, יום עצבים

יום ראשון, 16 בפברואר 2014

כמה עולות 5 דקות של שקט?

מכירים את השקט הזה שיש פתאום בבית - שקט שנותן לך תחושה שהכל נפלא והילדים בטח משחקים שחמט אחד עם השני?

אוקיי, אז הנה התוצאה:



5 דקות שעלו לי 400 שקל.

יום שלישי, 11 בפברואר 2014

עובדים עלינו בקבלנות

קניתם דירה? תתחדשו. מזל טוב לרגל נישואיכם לבחירת לבכם, המשכנתא. ודאי כבר הספקתם לדעת כי שלושה שותפין לה לדירה: הרוכשים, הבנק והקבלן. כל השלושה מעדיפים לפגוש אחד את השני כמה שפחות; כשאחד השותפים מרים טלפון לחברו – זה כנראה לא בשביל לאחל שבת שלום.

עושים עליכם סיבוב? כמה עצוב
והנה הגיע החורף ואיתו הגשמים, ובזמן שאתם מכורבלים בתוך הפוך גיליתם בתקרה כתם מוזר. שטויות, אתם אומרים לעצמכם, שמים פלסטר וזה עובר. אחרי יום יומיים כבר אין לכם ספק: יש רטיבות בדירה. מה עושים? מצלצלים לקבלן. התקשרתם, עונה הפקידה שהקבלן בחו"ל, אז תתקשרו עוד שבוע. עוברים שבועיים והקבלן הפעם בפרויקט אחר, חשוב הרבה יותר מכם, נודניקים. בסוף הקבלן ענה, שלח איזה עובד קבלן (במובן הרע של המילה) ששיפשף את הקיר ומרח אותו – כלומר, אתכם – עם קצת סיד לבן.

אך רטיבות, רבותיי, זה כמו שפעת: מתחיל בנזילה קטנה - הכינו את הממחטות - ומסתיים בירוקת על כל הקיר. לכן צריך לטפל בה מהר ויפה שעה אחת קודם. כשהקבלן מכסה את כתם הרטיבות בקצת צבע הוא בעצם לועג לאינטליגנציה שלנו. הוא מדביק לחולה שקודח מחום פלסטר במצח. ובעיקר: הוא מנסה להרוויח זמן.

הדין הישראלי קובע מה חובתו של הקבלן כלפי רוכשי דירות. החוק נקרא חוק המכר (דירות), ובתוספת הרביעית שלו מוגדרת תקופת אחריות הקבלן לנזקים שונים. למשל: ליקוי במוצרי מסגרות ונגרות, לרבות אלומיניום ופלסטיק – שנתיים; ליקוי בריצוף וחיפוי פנים לרבות שקיעות ושחיקה – שנתיים; כשל במערכות צנרת, לרבות מים, מערכת הסקה ומרזבים, דלוחין וביוב – ארבע שנים; התנתקות, התקלפות או התפוררות של חיפויי חוץ – שבע שנים; וכו'.

לכן, זכרו: כאשר קבלן עושה עבודה מרושלת או לא יסודית – תעדו אותו, כדי שבעתיד תוכלו לבוא בטענות על עבודתו. דרכן של נזילות לצוץ מדי חורף עד אשר מוצאים מה מקורן, ולכן חשוב לבדוק את עבודת הקבלן במבחן הגשמים והסופות. אל תתנו לו לטייח.

יום רביעי, 5 בפברואר 2014

המהפכה הגרעינית: עכשיו כבר כדאי לגור בלוד

על סמלה של העיר לוד מופיע איור של שער גדול ותחתיו שובץ הפסוק מספר ירמיהו "ושבו בנים לגבולם". והנה, לאחר שנים של הגירה שלילית, שבים באחרונה הבנים לגבולותיה של לוד - מאות משפחות עברו להתגורר בשכונות החדשות שנבנו לציבור הדתי. מי שזוקף לעצמו, בראש ובראשונה, את ההישג הזה הוא הגרעין התורני בלוד.

לוד עברה במרוצת השנים מספר גלגולים: את מקומם של עולי שנות ה-50 וה-60 אשר קבעו משכנם באזור הצפוני, תפסו עולים מאתיופיה, משפחות קשות יום וערבים שבעברם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא-בריא הזה הביא את לוד העתיקה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות חגגו מדי יום. לוד הוצגה בציבוריות הישראלית באור שלילי במיוחד והדימוי שלה היה בקרשים.

כחלק מפעילותו למען העיר, פצח הגרעין התורני ביוזמה להקמת תשתית מגורים לאוכלוסיה דתית-לאומית, עם מסר מאד ברור: כדי לחזק את העיר צריך למשוך אליה אוכלוסיה איכותית וצעירה. ואכן, בשנים האחרונות נבנתה בלוד העתיקה – על חורבותיהם של פחונים רעועים ומבנים מטים לנפול – שכונת רמת אלישיב, שהפכה להצלחה גדולה.

חלק לא מבוטל מהתושבים החדשים הגיע ללוד ממניעים תועלתניים: הם מבקשים לעצמם חיים רגילים; לקום בבוקר לעבודה, לשים את הילדים במסגרת המתאימה ולחזור בערב לאשה ולילדים. הם אינם נושאים את תחושת השליחות והדחף האידיאולוגי שהביאו עמם מייסדי הגרעין. הם אפילו לא מרגישים צורך להתמזג עם הגרעין התורני. טוב להם ככה.

יש כמובן מי שדרשו זאת לגנאי ואף זעקו: הגרעין התורני זָרַע וה"חדשים" באים וקוטפים את הפירות?! אבל האמת למעשה מורכבת יותר: דווקא העובדה שציבור גדול מגיע ללוד כדי לגור ולחיות - בלי תרועות של מהפכה ובלי אידיאולוגיות חוצבות אש - מעצימה את גודל ההישג של הגרעין, שהפך את לוד למקום לגיטימי, נורמלי, עם תשתית דתית וחינוכית מתאימה. דווקא הבחירה בלוד מתוך אינטרס אישי מבשרת על מהפכה תפיסתית ותודעתית. אכן, דומה כי משימתו הגדולה של הגרעין הוכתרה בהצלחה. לוד נהנית לראשונה מזה שנים מהגירה חיובית של אוכלוסיה איכותית. החזון המופיע בסמל העיר שב ומתגשם.