יום ראשון, 27 באפריל 2008

מיאמימונה


איזה ישראלי, שבארץ היה במקסימום מחזיק דוכן פלאפל, הפך בפלורידה למיליונר כבד. הוא הפיץ ברחבי מיאמי שיש הזמנה פתוחה לכל הישראלים באשר הם לחגיגות המימונה, חג השוּפוּנִי הממלכתי של יוצאי מרוקו. אז באתי, וכצפוי - או שלא כצפוי - נגלה לנגד עיני בית מטורף, על אגם מלאכותי מדהים, עם דיוקנים בציורי שמן של הבאבא סאלי בכל פינה, חלונות דקורטיביים עם ויטראז'ים של בית כנסת, וילונות כבדים, עמודים רומיים, נברשות מהרנסאנס והמון עמךָ ישראל טוחנים מופלטות נוטפות שמן ומרגרינה.

הישראליידה המטורפת שצמחה פה באמריקה דרושה בירור רציני, אבל בכל מקרה, אם יגמר לכם המקום למנגלים בפסח שני הבא תבואו קצת למיאמי, כל עם ישראל נמצא פה ממילא. יש להם המון מקום, ואפילו מוכרים פה קרוקס.

יום שישי, 18 באפריל 2008

עכברים, עובש, ו"דה לוקס" אחד


הגענו לקבלה, חיפשנו רק לישון בשקט ולחזור הבייתה בשלום. טיילנו בין ערימות של מוֹטֶלִים (כמו שיש אדידס ואביבס, נייק והייק, טימברלנד וטימברלו – ככה יש הוטל ומוטל. ההבדל ביניהם פשוט: בהוטל מחליפים לך את המגבות), עד שמצאנו פנינת חמד בשם "דה-לוקס", שהתירוץ היחיד של אנשים להתקרב למחדל הזה זה המחיר: 45 דולר ללילה אחד, פנסיון מלא. הסיבה שמציעים לך רק לילה אחד היא שהאבעבועות בעור שיהיו לך אחרי לילה יבריחו אותך ארבעים קילומטר מהרדיוס של המקום הרעוע, המצחין, המסוכן והמבחיל הזה. אבל מסכנים ותמימים שכמותנו, עם המשכורת שלנו גם זאת אטרקציה, וְשׁוֹיְן, אמרנו, 45 דולר, כמה גרוע זה יכול להיות?

זה יכול. בואו נגיד שמלון "דה לוקס" ואנחנו זה כמו חמץ ומצה, כמו שמן ומים, כמו גפילטע-פיש וטעם טוב, כמו ישראלים ונימוסים, כמו סופגניות ודיאטה, כמו זיעה ודאודורנט, כמו אתיופים ושיער חלק – אין כל קשר. רק שתבינו איזה אוכלוסיה מתקרבת למקום הזה – האיש בקבלה התנגד לתת לנו שני חדרים סמוכים, מחשש ל"מסיבות פרועות עד אור הבוקר". קיבלנו מפתחות שמנוניים, הדלקנו את תאורת המקלטים, ונכנסנו למקום שהעכברים אפילו ברחו ממנו מרוב גועל. מיטה סרוחה אחת באמצע חדר קטן ומלא ניחוח חשוד של עשן מוטל בספק. השטיחים סבלו מכתמים בהירים לא מזוהים, השירותים היו גועל נפש מזוקק כמו גולדיזל. קצובר, ידידי מתמיד, התחיל להתגרד בעצבנות כמו איזה כלב מכונם. הרגשנו כל כך מזוהמים שכְּשְאחד הג'וקים האחרונים נמלט ורץ לי על הגב, הוא בעצם ניקה אותי מלכלוך וזיעה. הרמנו את המזרון וגילינו כמויות של עובש באחוזים של גבינה צרפתית סרוחה, ומתחת לכל זה כמה חפיסות סיגריות ומצתים עם עבר מפוקפק. לא היה תקציב לכסות את החלון, אז תקעו שם חתיכת סדין פרחוני עם כתמי שתן וריח של ספריי להסרת ריח רע מאריגים. לילה בביוב של בומביי הוא שרתון פלאזה ליד המקום שורץ המקקים והמחליא הזה.

שלשום בחרנו לישון באוטו בלילה. האוטו היה רחב, שני אנשים בתוך בגאז' של רכב מתנחלים זה הגיוני ואפילו נחמד. אבל הפעם היו גם בנות בתמונה, שנקלעו לתוך חורבה שמארחת בדרך-כלל מסוממים ושתיינים. הן בהו בזוועה הזאת בעיניים של כבשה קטנה, לא מאמינות איך טיול סולידי באורלנדו הסתיים במפח-נפש שכזה. אוירה של חוסר אונים השתלטה על כולנו, אבל אחרי הכל, צריך לישון קצת לפני ששרים "מה נשתנה" בקול גדול.

לאחר לילה של פורענות עם נעליים ובגדים (כמה שפחות חיכוך עם המזרון), כשסיימתי להתגרד כמו איזה מוכה שחין, ואחרי שהשלתי מעליי את כל הפשפשים, יצאתי לעוד בוקר נהדר במזג האוויר של דרום ארה"ב. רציתי לצלם את המקום שבו היינו, ואז הופיע מאחוריי אדם חביב עם מכנסיים קצרים וגרביים שמגיעות כמעט עד הברך. "מה אתה מצלם פה", הוא שאל. "סתם, אתה יודע, חוויות מאמריקה". "אתה בטח עושה מחקר כלשהו?". "כן", אמרתי, "מחקר על חיי האוגרים בפלורידה".

הניסיון עושה את שלו, אז בפעם הבאה שנתקעתם באמצע העיר עם מלאי מזומנים דליל או שסתם אתם יוצאים לירח דבש, אל תלכו למקומות עם שמות כמו "דה-לוקס", "גן עדן" ועוד כל מיני יציאות יצירתיות של חבורת נרקומנים עם חדרי שינה באמצע העיר. כל השמות המוגזמים האלה – "היי-קלאס", "אקסטרה", "מגה" ודומיהם – מבטיחים איכות ירודה ומאמץ רע לפצות על זוועה נסתרת. דווקא השמות הסולידיים והמתונים נותנים תפוקה אמיתית - - - ככה גם בחיים, הגדרות מפוצצות, הגזמות פרועות, תיאורים מופרכים של חפצים או מוצרים, יעניקו לכם אכזבה, מרירות ותסכול. האמת, אחרי הכל, נמצאת בנקודות הקטנות, הצנועות.

שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח.

מחשבות על יום הולדת (י"ג ניסן)

השנה אמר לי מישהו בבית-הכנסת, שהרגע הכי מפחיד בשנה זה מוצאי יום כיפור, כי אתה יודע שבעוד שנה קצרצרה יבוא עוד אחד. ילד, עוד מתייחס לשנה כפרק זמן רציני, מבחינתו היומולדת היא אירוע נדיר. כשהייתי קטן חשבתי שיש לי יומולדת פעם בשנתיים: ימי ההולדת של אחרים נראו לי כל-כך קרובים זה לזה, ורק היומולדת שלי היה בקושי פעם בשנה. מצד ימין במסך הראשי של הפייסבוק, יש רשימת ימי הולדת, תמיד אני שואל את עצמי מאיפה יש כל-כך הרבה ימי הולדת ואיך זה שאף פעם לא הייתי מודע לכך.

ככל שאנו מתבגרים נראה שאין לנו מרווח בין יומולדת ליומולדת. אני נשאל בן כמה אני כל הזמן ועד לפני יומיים עניתי "בן 22 וקצת". למעשה, אני אוטוטו בן 30. האנשים הפשוטים, המלומדים, מה הם חושבים על הזמן? כל פרופסור טירון יטען שהזמן זז בקצב קבוע ואחיד לכולם - ששנה שלי היא בדיוק כמו שנה של אדם בן 70 - אבל כנראה שכל פרופסור טירון לא מבין את המשמעות של זמן! תינוק בשנה אחת סופג במוחו כמות אינפורמציה ששווה למה שאדם סופג כל ימי חייו. שנה של אדם בן 90 היא לא שנה של נער בן 15, הזמן שלנו טס – צריך רק מי שיבוא ויגדיר לנו אותו.

הזמן הוא אחד הדברים הכי לא קבועים שיש. הוא זז אחרת כשאדם מרוצה, הוא זז אחרת בחופשים, הוא זז אחרת כשנהנים או חלילה כשסובלים, הוא זז אחרת כשמאוהבים, הוא זז אחרת כשמישהו מאוהב בנו, ולמעשה, אף שבריר שנייה לא דומה לקודם לו, שכן אנחנו אף פעם לא דומים למה שהיינו.

הרבי מילובביץ' היה רבי אמיץ. לפני עשרים שנה, באו חסידיו לחגוג לו יומולדת 90. בתוך המחנה של חב"ד הייתה מחלוקת גדולה האם יום הולדת זה מנהגי גויים או לא; האם כשאנחנו חוגגים יום-הולדת אנחנו בעצם מחקים את המסיבות הצבעוניות והרעשניות של האמריקאים מלאי הקיטש, או שזה בסך הכל מנהג נחמד ויפה. או כמאמר השיר: מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביומולדת, רק ביומולדת. אבל הרבי, שהיה באמת חכם, אמר להם תחגגו. אבל הוא אמר שסתם חגיגה זה לא מספיק, אלא אדם צריך לעשות חשבון נפש באותו היום. שאחרי כל החגיגה הציבורית, צריכה גם להיות נקודה אישית, פרטית, אינטימית – שבה האדם מתאסף לתוך עצמו ושואל מה הוא השיג השנה ומה לא. האם השנה האחרונה הייתה בדיוק כמו השנה שקדמה לה, או שבאמת התקדמנו במשהו, תרמנו למישהו, שינינו דבר בעולם הזה. כך הפך הרבי בגיל 90 את המושג יומולדת לעניין הרבה יותר עמוק, עם מסר, שנותן משמעות ייחודית ליום המיוחד הזה.

כל שנה יום ההולדת מכיל מרכיב שאינו משתנה: העובדה שמשהו נגמר. כבר לא תהיי בני עשרים, כי עכשיו את בת עשרים ואחת, וכן, זה לא רק הופ הופ טרללה, אלא משהו אחר. אני לא מכיר אחד ששכח את יום ההולדת שלו, לא פגשתי איש שלא היה לו משהו מוזר ביום-ההולדת. ולכן, אם יש עצה אחת שאני מנסה לתת לעצמי כל הזמן ועכשיו גם לך, "תעיז"! אם יש משהו שבא לך לעשות, תעשי אותו בגדול ועד הסוף. העצה השנייה היא לא להתחרט.

י"ג ניסן זה כמעט פסח. כל שנה, בתאריך הזה יש שאלה גדולה של חוסר ודאות. האם הבית נקי? האם האוכל יצא טוב? כמה אורחים יגיעו והאם הילדים ירדמו? זה הזמן של השאלות הלא ברורות. בתאריך הזה עם ישראל שאל בצאתו ממצרים – לאן הולכים, מה עושים, ואיפה נמצא המדבר הזה לעזאזל. זהו הלילה שלפני הבריחה ממצרים, הלילה של הלחישות, הרמזים, האותות, השקט, הפחד, החיפזון והחשש. בשעות האלה, ידע העם שהמצרִים עלולים לרדוף אחריהם ומבקשים להשיג אותם, וזאת היה שאלת האמונה הגדולה שלהם – לצאת או לא לצאת. והם בחרו לברוח בלי מצפן, בלי כיוון ובלי ג'יפיאס, הקב"ה אמר להם לצאת והם יצאו. לכן פסח נקרא חג האמונה, כי הדבר היחיד שהיה לעם בישראל בי"ג ניסן זו האמונה. מי שנולד בי"ג ניסן נולד ביום של המאמינים. כששום דבר לא חד-משמעי בעולם, כשהמדבר כל-כך ארוך ומתיש, והארץ רחוקה, והמצרים רודפים מאחורה – אזי מתגלה כוח האמונה הגדולה. וכך, אחרי שעם ישראל מכריז על נאמנותו, מודיע הקב"ה "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים": על איזה צבא מדובר? זה ברור! הצבא של הקב"ה הוא צבא המאמינים. צבאות ה'. הם רואים את החיים, את האתגרים, ומסתערים עליהם. קדימה!



לחברתי היקרה שחוגגת 21 אביבים...

יום שישי, 11 באפריל 2008

Never Was And Never Will Be? (Metzora 5768 - Dvar Torah)

Published in The Shabbat Echod, Lincoln Square Synagogue's weekly Shabbat Bulletin

The subject matter and the significance of this week’s parsha, Parshat Mezora, give the impression of being completely irrelevant to our times. Concerning tzara’at haba’it (a home infected with tzara’at), the Tosefta in Masechet Nega’im goes even further: “There never was and never will be a house infected with tzara’at. Why was it mentioned? To learn and get a reward” (To teach a valuable lesson). Therefore, the significant of part of the parsha was never relevant!

If so, the question arises, why do we need the laws of tzara’at haba’it if they were not relevant in those days, let alone today? Can we assume that Chazal turned this law into a merely theoretical law?

There are a number of answers to this question:

One possibility is that the sages of Israel realized that the law might drive whole families out of their only home, and decided that this punishment was immoral. 

A study of halacha brings out another possibility. When Chazal say that a particular ruling will never take place, they are not engaging in prophecy or in wishful thinking. Rather, the gemara clarifies the phrase “never was and never will be” in halachic terms. The conditions that must exist in order to reach a particular legal judgment will simply never be found. In our example the condition is that the tzara’at has to spread to a very specific degree on two stones adjacent to a corner. This rare condition will never be met.

Nevertheless, the laws of tzara’at haba’it have legitimate instructional value.

A house where tzara’at is found must be purified not only by replacing the infected stones, but also by bringing a sacrifice. We can already see that the impurity was spiritual rather than physical. Abarbanel comes to a similar conclusion regarding tzara’at of the skin. After all, the mezora is not required to undergo medical examination and treatment; he is required to see a Cohen. The nega is not a physical ailment requiring medical care. Rather, it reflects a situation of corruption of the soul that requires spiritual treatment. The laws of impurity and purity must be the subject of religious, not medical, research.

The story told in the haftarah for Mezora, which we will read this week, points to a similar understanding of tzara’at, of purity and impurity, and of holiness. 

Here we find four metzora’im (people afflicted with tzara’at) encamped outside a city under siege. We can figure out what kind of people they are right away, from their willingness to desert to the enemy. Chazal, reflecting the Jewish theological understanding, consider tzara’at to be a result of lashon hara, or, speaking evil about others. The disease attacks people in the same way they have attacked the social fabric and public life, showing hostility toward society. The metzora’im in the haftarah are a group that shows extreme hostility toward society. They are almost extreme caricatures of anti-social individuals.

As soon as the deserters find the enemy camp empty, they do what such types can be expected to do—they begin to plunder. Until suddenly they remember their obligations to their city and their people. They quickly regain their loyalty and faithfulness and turn back to the city to share the news. They do tshuvah (repent) and say: “If we delay and wait until dawn, we will find ourselves in sin; let us go to the king’s house and proclaim the news.” 

This is a message of spiritual repair and faith. The outcasts come to the gates of the city and become heroes of society through a change in their outlook and their faith.

Today, the perspective of the mezora challenges us to work toward social reform. A world without lashon hara is a world without tzara’at haba’it. The rot of tzara’at enters our homes in the form of social decay. Every day we see the power that lashon hara has to destroy homes. A society of gossip and motzi-shem-ra (slander) is unhealthy: It is concerned with tearing down others and not with building a just and decent world. Today, we must all join in a common effort to reduce lashon hara. It is lashon hara that destroys the house. 

* * *

Mazal Tov to my sister, Ortal, who merited this week to give birth b’sha’a tova to a son.






לא היה ולא עתיד להיות?

פרשת השבוע, פרשת מצורע, נותנת תחושה של פרשה אשר המשמעות והמציאות שלה לימינו לא רלוונטית כלל. לגבי צרעת הבית, מוסיפה התוספתא במסכת נגעים מרחיבה ואומרת (ו,א) "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר". מכאן עולה, שלחלק מהפרשה מעולם לא הייתה משמעות רלוונטית.

אם כן, השאלה מתעצמת – מדוע אנו צריכים את דיני צרעת הבית, אם לא הייתה להם רלוונטיות אז, וקל וחומר היום? האם נוכל לשער שחז"ל עמדו מאחורי הפיכת הדין לדין תיאורטי בלבד?

ישנן מספר תשובות לשאלה זאת:
אפשרות אחת היא לומר שחכמי ישראל ניסו לברר האם מפני הנגע אדם מישראל יעמוד עם משפחתו בחוץ חסר בית, ומצאו עונש זה כלא מוסרי.

אפשרות אחרת עולה מתוך עיון הלכתי. יש לציין שבכל המקרים הללו לא מדובר על נבואה או משאלה שמקרים אלו לא יקרו, אלא שהגמרא מסמיכה ביאור הלכתי לאמירה של "לא היה ולא עתיד להיות". דהיינו התנאים ההלכתיים שבגינם אמור להתקיים הדין של הבית המנוגע בלתי ניתנים למימוש, ולכן הדין לא יתקיים. במקרה שלנו התנאי הוא שהנגע צריך להופיע בשיעור כגריס על כגריס בשתי אבני קיר הסמוכות בקרן זוית, ומקרה נדיר זה לא יכול להתקיים.

ואעפ"כ, עלינו ללמוד מפרשת מצורע את אפשרות הצבת השאלה הערכית כמעין אבן בוחן לגיטימית ביחס לדין המופיע נגד עינינו.

כידוע, דרך טיהור הבית איננה כרוכה רק בהחלפת האבנים הנגועות, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית. למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני. כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.

הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, עולה גם מתוך המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת:

הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.

והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים: "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."

המסר כאן הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם.

האתגר היום שמציעה הפרספקטיבה של הצרעת הוא המאמץ לתיקון חברתי. עולם בלי לשון הרע, הוא עולם בלי צרעת הבית. הריקבון של הצרעת נכנס אלינו הביתה כשמתגלה ריקבון חברתי. מדי יום אני מבין עד כמה בכוחו של הלשון הרע להרוס את הבית – חברה של רכילות ושל הוצאת-שם-רע היא חברה לא בריאה, אשר מתעסקת בחסרונות הזולת ולא מתעסקת בבניית עולם מתוקן וצודק. המאמץ המשותף שאנחנו מחויבים לו כיום הוא לצמצם את הלשון הרע. לשון הרע מחריב את הבית.