Never Was And Never Will Be? (Metzora 5768 - Dvar Torah)

Published in The Shabbat Echod, Lincoln Square Synagogue's weekly Shabbat Bulletin

The subject matter and the significance of this week’s parsha, Parshat Mezora, give the impression of being completely irrelevant to our times. Concerning tzara’at haba’it (a home infected with tzara’at), the Tosefta in Masechet Nega’im goes even further: “There never was and never will be a house infected with tzara’at. Why was it mentioned? To learn and get a reward” (To teach a valuable lesson). Therefore, the significant of part of the parsha was never relevant!

If so, the question arises, why do we need the laws of tzara’at haba’it if they were not relevant in those days, let alone today? Can we assume that Chazal turned this law into a merely theoretical law?

There are a number of answers to this question:

One possibility is that the sages of Israel realized that the law might drive whole families out of their only home, and decided that this punishment was immoral. 

A study of halacha brings out another possibility. When Chazal say that a particular ruling will never take place, they are not engaging in prophecy or in wishful thinking. Rather, the gemara clarifies the phrase “never was and never will be” in halachic terms. The conditions that must exist in order to reach a particular legal judgment will simply never be found. In our example the condition is that the tzara’at has to spread to a very specific degree on two stones adjacent to a corner. This rare condition will never be met.

Nevertheless, the laws of tzara’at haba’it have legitimate instructional value.

A house where tzara’at is found must be purified not only by replacing the infected stones, but also by bringing a sacrifice. We can already see that the impurity was spiritual rather than physical. Abarbanel comes to a similar conclusion regarding tzara’at of the skin. After all, the mezora is not required to undergo medical examination and treatment; he is required to see a Cohen. The nega is not a physical ailment requiring medical care. Rather, it reflects a situation of corruption of the soul that requires spiritual treatment. The laws of impurity and purity must be the subject of religious, not medical, research.

The story told in the haftarah for Mezora, which we will read this week, points to a similar understanding of tzara’at, of purity and impurity, and of holiness. 

Here we find four metzora’im (people afflicted with tzara’at) encamped outside a city under siege. We can figure out what kind of people they are right away, from their willingness to desert to the enemy. Chazal, reflecting the Jewish theological understanding, consider tzara’at to be a result of lashon hara, or, speaking evil about others. The disease attacks people in the same way they have attacked the social fabric and public life, showing hostility toward society. The metzora’im in the haftarah are a group that shows extreme hostility toward society. They are almost extreme caricatures of anti-social individuals.

As soon as the deserters find the enemy camp empty, they do what such types can be expected to do—they begin to plunder. Until suddenly they remember their obligations to their city and their people. They quickly regain their loyalty and faithfulness and turn back to the city to share the news. They do tshuvah (repent) and say: “If we delay and wait until dawn, we will find ourselves in sin; let us go to the king’s house and proclaim the news.” 

This is a message of spiritual repair and faith. The outcasts come to the gates of the city and become heroes of society through a change in their outlook and their faith.

Today, the perspective of the mezora challenges us to work toward social reform. A world without lashon hara is a world without tzara’at haba’it. The rot of tzara’at enters our homes in the form of social decay. Every day we see the power that lashon hara has to destroy homes. A society of gossip and motzi-shem-ra (slander) is unhealthy: It is concerned with tearing down others and not with building a just and decent world. Today, we must all join in a common effort to reduce lashon hara. It is lashon hara that destroys the house. 

* * *

Mazal Tov to my sister, Ortal, who merited this week to give birth b’sha’a tova to a son.

לא היה ולא עתיד להיות?

פרשת השבוע, פרשת מצורע, נותנת תחושה של פרשה אשר המשמעות והמציאות שלה לימינו לא רלוונטית כלל. לגבי צרעת הבית, מוסיפה התוספתא במסכת נגעים מרחיבה ואומרת (ו,א) "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר". מכאן עולה, שלחלק מהפרשה מעולם לא הייתה משמעות רלוונטית.

אם כן, השאלה מתעצמת – מדוע אנו צריכים את דיני צרעת הבית, אם לא הייתה להם רלוונטיות אז, וקל וחומר היום? האם נוכל לשער שחז"ל עמדו מאחורי הפיכת הדין לדין תיאורטי בלבד?

ישנן מספר תשובות לשאלה זאת:
אפשרות אחת היא לומר שחכמי ישראל ניסו לברר האם מפני הנגע אדם מישראל יעמוד עם משפחתו בחוץ חסר בית, ומצאו עונש זה כלא מוסרי.

אפשרות אחרת עולה מתוך עיון הלכתי. יש לציין שבכל המקרים הללו לא מדובר על נבואה או משאלה שמקרים אלו לא יקרו, אלא שהגמרא מסמיכה ביאור הלכתי לאמירה של "לא היה ולא עתיד להיות". דהיינו התנאים ההלכתיים שבגינם אמור להתקיים הדין של הבית המנוגע בלתי ניתנים למימוש, ולכן הדין לא יתקיים. במקרה שלנו התנאי הוא שהנגע צריך להופיע בשיעור כגריס על כגריס בשתי אבני קיר הסמוכות בקרן זוית, ומקרה נדיר זה לא יכול להתקיים.

ואעפ"כ, עלינו ללמוד מפרשת מצורע את אפשרות הצבת השאלה הערכית כמעין אבן בוחן לגיטימית ביחס לדין המופיע נגד עינינו.

כידוע, דרך טיהור הבית איננה כרוכה רק בהחלפת האבנים הנגועות, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית. למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני. כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.

הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, עולה גם מתוך המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת:

הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.

והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים: "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."

המסר כאן הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם.

האתגר היום שמציעה הפרספקטיבה של הצרעת הוא המאמץ לתיקון חברתי. עולם בלי לשון הרע, הוא עולם בלי צרעת הבית. הריקבון של הצרעת נכנס אלינו הביתה כשמתגלה ריקבון חברתי. מדי יום אני מבין עד כמה בכוחו של הלשון הרע להרוס את הבית – חברה של רכילות ושל הוצאת-שם-רע היא חברה לא בריאה, אשר מתעסקת בחסרונות הזולת ולא מתעסקת בבניית עולם מתוקן וצודק. המאמץ המשותף שאנחנו מחויבים לו כיום הוא לצמצם את הלשון הרע. לשון הרע מחריב את הבית.