בא אלי איזה ישראלי יורד. תשמע, הוא אומר לי, אני מציע לך איזה אפשרות שתסדר לך אפשרות מילוט לכאן, לארצות הברית ("מילוט", כאילו שדדתי בנק), באיזה ג'וב טוב עם הרבה כסף. אין סיכוי, עניתי, אני חוזר לארץ גם אם אתה מספר לי שמחלקים זהב בחינם בניו-ג'רזי או שגילו נפט מתחת להאדסון ורוצים אותי לנהל את הפרויקט. יאללה יאללה, הפטיר, המדינה שלכם מתפוררת, קורסת, טובעת; אני ברחתי מהספינה ואתה כנראה תטבע יחד איתה. השיחה בינינו נגמרה רע, כפי שאתם בטח יכולים לתאר.
חזרתי לדירה והרגשתי זִיפְטְ. פתחתי ynet כדי להירגע, ואז אני קורא, כרגיל, על שחיתויות וגזענות ובלגאן. נתקפתי דמורליזציה, חולשה ממשית בכוח העמידה שלי כישראלי מול ישראלים-לשעבר, והרגשתי שמה שאני לא אמכור לנפולת הנמושות הללו בחו"ל – וזה כולל את הישראלים העריקים למיניהם, התבוסתנים, החלשׁלוּשׁים, המתחסדים, הרכרוּכיים, חסרי האופי, היללנים ושונאי עצמם – הם ינופפו לי בכתבות מ"הארץ" ויגייסו לצדם את אלת הצדקנות: תראה את המדינה שלך, מפחידה וגרועה יותר מכל האלטרנטיבות שמציע להם כדור הארץ.
על כל אלה חוגגת התקשורת ומלבה את הקשיים, מעצימה אותם, מטפיחה את הייאוש והפחד של אזרחי ישראל ושל אלה שמחוצה לה – ובעצם אומרת לנו, אני המראה שלכם, תסתכלו איך אתם נראים ותנסו להשיג בהקדם דרכון זר. והאמת? – כלומר, באמת, בלי ציניות, ובלי העוקצנות שנלווית לשיח על ה"מדינה"– ישראל היא מדינת מופת. היא מעשה ניסים, היא פלאי פלאות – תקראו לזה איך שאתם רוצים (רק בחייאת, בלי אירוניה) – ודי לי בלהתבונן בה ובהישגיה, כדי להעדיף להיות יהודי בישראל מאשר בן-דת-משה בכל מקום אחר בעולם. ואתם יודעים מה, אפילו אם נפרוט לפרוטות את יתרונותיה של ישראל אל מול המתחרה מעבר לים, היא מנצחת ובגדול: די בכך שאציין שבישראל יש ביטוח בריאות, זכויות סוציאליות וביטחון תעסוקתי, כדי להפוך אותה למדינה ערכית וטובה יותר מאמריקה, שב-230 שנות קיומה היטיבה להחצין את הזוהר והכסף והחומר, אבל שכחה מיליונים של אזרחים קשי יום, מובטלים וקשישים – אנשים שקופים, חסרי פה, שנבלעו ב"ליברליזם" ובשוק החופשי שהעניקה אמריקה למסכניה.
טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.