יום ראשון, 1 במאי 2005

פלסטינים או פלשתינאים? פלשתין או פלסטין?

לאורך השנים הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאחד מנושאי הסיקור המרכזיים והחשובים ביותר בתקשורת העולמית בכלל והישראלית בפרט. למרות זאת, טרם נוצרה תמונה ברורה באשר למינוח המדויק אותו יש לכנות את "הצד השני" – העם הפלסטיני. אמצעי התקשורת הישראלים השונים מוסיפים לנקוט בשלל מינוחים, המתייחסים למעשה לאותו שם העצם.

להלן מקבץ דוגמאות הממחישות את מגוון המינוחים :
  • YNET: "מאות צעירים פלסטינים ניסו להגיע להר הבית דרך שער האריות". 
  • מעריב NRG: "י-ם: מאות פלשתינים פתחו בקריאות 'אללה אכבר' בשער האריות".
  • עיתון "הארץ": "חייל צה"ל ואזרח ישראלי נפצעו אתמול מאש צלפים פלשתינאים בציר 'פילדלפי' מול רפיח....".
  • "מעריב" : "שני ישראלים נפצעו אתמול מירי צלף פלשתיני סמוך לרפיח..."
  • "ידיעות אחרונות": "...בצה"ל אומרים כי מדובר בשחיקה של ממש בהפסקת האש, וזאת מכיוון שהרשות הפלשתינית פועלת פחות לסיכול פיגועים..."

מדוגמאות אלה עולה השאלה – באיזה מהמינוחים יש להשתמש?

פרופ' שמעון שמיר עונה על השאלה, במאמר המתפרסם בגיליון "העין השביעית". לטענתו, התשובה נעוצה באבחנה בין שני מושגים: פלשתינה (בפ"א דגושה) ופלסטין (בפ"א רפויה).

פלשתינה: שמה של א"י כולה כפי שנקראה בימי המנדט הבריטי ובגבולותיו. זו הגרסה העברית לשם האנגליPalestine . לדבריו, השימוש במושג "פלשתינה" הדגיש את תושבי א"י היהודים, ולראיה תושבי א"י היהודים שהתנדבו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים".

פלסטין: מושג זה הוא מושג המעוגן בהוויה הערבית ולפיכך יש לשעתק אותו לפי כללי השעתוק מערבית: בסמ"ך, בטי"ת ובפ"א רפויה. משנת 48' הלכה והתחזקה התנועה הלאומית-ערבית תחת המושג "פלסטין". לראייה כותב פרופ' שמיר, כי כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם זהות לאומית- פלסטינית, ומוסיף שבהתאם לכך נקראים מוסדותיהם "הרשות הלאומית הפלסטינית" ו"הארגון לשחרור פלסטין".

ואולי בכלל בלסטין?
לאחר שהציג את השוני שבין שני המושגים עומד פרופ' שמיר על "לב הבעיה", כהגדרתו; "שעה שבעברית אנו יכולים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין": אין הבחנה כזו בשפה הערבית ובשפות הלועזיות". התוצאה: המושג Palestine מקבל משמעות כפולה בעודו מוצג במקביל גם בתור ה"מדינה שבדרך" וגם כא"י כולה. לטענתו, בצורה זו הולך ונטמע הנרטיב הפלסטיני בקרב אומות העולם, זאת משום שבקרב הדור הצעיר שאינו חי בישראל מתעצבת התפיסה ש-Palestine [א"י] היא ארצו של אש"ף, ולכן כך הוא גם קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות הארצישראלית.

לסיכום, בסיומו של המאמר מתריע פרופ' שמיר כי "להתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך" בעודו מדגיש כי "את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית – בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית".



שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות, העין השביעית