25 בספטמבר 2016

קוריאנית אחת עם שופר גדול


יום שישי בצהריים, בדרך חזרה מהדאון-טאון של לוס אנג'לס, עומד בצומת עם חלון פתוח. פתאום קול שופר. תקיעה טובה וארוכה, בלי זיופים.

מסתכל על הרדיו-דיסק, כבוי, לא השארתי פה איזה דיסק של סליחות. מבט ימינה, ואז שמאלה, וזה מה שאני קולט: קוריאנית מבוגרת אוחזת בשופר ותוקעת בכל כוחה. נושפת חזק ומוציאה יופי של צליל.

הרמזור מתחלף לירוק, אני נוסע במקביל אליה. היא נעצרת, ושוב: תקיעהההההההה. טובה, ארוכה, ועכשיו גם שברים תרועה.

הספקתי לצלם, והיא פנתה שמאלה.

"ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור"

18 בספטמבר 2016

יוקולילי וילדה אחת קטנה




מאז נינט וגבסו לא עקבתי אחרי תכניות כוכב נולד למיניהן. מאז שסעדו זעק "שמע ישראל" הפסקתי להתעניין מי לוקח כל שנה. כל כך הרבה ריאליטי, כל כך הרבה פורמטים, העסק מיחזר את עצמו בהגזמה יתרה. ובמחילה ממועצת השבט - גם ההתערבות של ההפקה בתכניות המציאות הפכה את כל הקונספט לקצת פתטי.

הבטחתי לעצמי שלא אחזור לטירוף של כוכב נולד 1, אז הכרתי בעל-פה את כל העשירייה הפותחת. אבל השנה קרה לי משהו מוזר, הודות לילדה בת 12 בשם גרייס ואנדר-ואל (Grace VanderWaal).

התעסקתי בכמה אימיילים שהייתי צריך לענות עליהם בזמן שאשתי צפתה בתכנית הכשרונות America's Got Talent. ביצוע אחר ביצוע, ילדים סופר-מוכשרים, אבל שום דבר כבר לא באמת יכול להפתיע אותך בריאליטי.

ופתאום זה הגיע. הראש כולו במחשב, ובזווית העין אני קולט ילדה קטנה מבית טוב, אוחזת בגרסה מוקטנת של גיטרה עם 4 מיתרים בשם "יוקולילי", מתקרבת אל המיקרופון כדי להציג את עצמה. בטוחה וקורנת, עם צחקוק ביישני שמפיג את כל המתח שבטח יש שם על הבמה. שואלים אותה אם היא מאמינה שהיא יכולה לנצח, היא אומרת שניסים יכולים לקרות, ואתה באמת מאמין לה.

ואחרי ההקדמה המבוישת, היא מספרת למיליוני הצופים שהיא תשיר שיר מקורי שהיא כתבה והלחינה. זה סיקרן אותי. שם השיר "לא יודעת איך קוראים לי" הפתיע, כי זה נשמע לי ילדותי. ואז היא התחילה לשיר, מנגינת פולק-מודרני עם נגיעות של בלוז, בליווי קול ציפורי בוסרי ומתוק. המילים פשוטות ומקוריות, לא כאלה שעברו בבתי החרושת ללהיטים של המוזיקה האמריקאית. הילדה הזאת מגניבה, בחיי.

רביעיית השופטים נעמדה על רגליה. לכולם ניסיון מצטבר של עשרות שנים בתעשייה, וכולם רטטו מול ילדה בת 12 עם חיוך מבויש וכישרון יוצא דופן. הם העניקו לה את "באזר הזהב", ואני תהיתי לעצמי - מעניין לאן היא עוד תגיע מכאן.

המשכתי לחפש עוד מוזיקה שלה. מצאתי קטעי יוטיוב שצולמו במצלמת רשת ביתית, עם היוקולילי הקטן שהיא מחזיקה.
לכו לצפות בה בעצמכם. היא מיוחדת. וכמובן שהיא זכתה השבוע במקום הראשון בגמר.

6 בספטמבר 2016

החלום האמריקאי

לחלום את החלום
יש ישראלי אחד בלוס אנג'לס שמספר לכולם איך הוא עשה את אמריקה בגדול ואיך מכר לאמריקאים הפראיירים האלה מוצרי ים המלח וציורים מזויפים של המונה ליזה בארץ הפלאות וקונטיינר של ג'ינסים משופשפים ואלף חתיכות של מחליק שיער סיני זול שעלה לו 49 סנט והוא מכר ב-49 דולר. וכשאתה מסתכל על הישראלי אתה רואה בעצם את דודו מהקיוסק שהחליט יום אחד בגיל 22 לעלות על מטוס בלי שקל ולעשות כסף מקומבינות וסיפורי-בלוף אבל וואלה האיש כנראה עושה מיליונים וכל הכבוד לו שיחק אותה. אבל אז אתה בא אליו לדירה וקולט שהבריכה שהוא סיפר עליה היא בעצם אמבטיה מלאת עובש והדירה שלו היא בעצם כלוב אוגרים מצחין מלא בבדלי סיגריות קופסאות שימורים ריקות ושקיות במבה אוסם שאחותו הביאה לו בביקורה האחרון בקיץ 2012

1 בספטמבר 2016

געגועיי למרמורק

יש תימני אחד שחום עור שקראו לו זכריה והיום קוראים לו זאק והוא אחד מהיותר מסודרים שפגשתם בלוס אנג'לס יש לו וילה מטורפת בבל-אייר וכפר נופש ליד מיאמי. והתימני הזה למרות שהוא תימני יש לו לב רחב מפנק את החברים בצ'ייסרים על חשבונו ומתנות והפתעות ונסיעה על יאכטה וצניחה חופשית מכדור פורח ואפילו פעם הוא הביא את סנופ דוג לעל-האש אצלו בבית. אבל כל יום שישי זאק חוזר להיות זכריה מתקשר לאמא שלו ציפורה ואומר לה הכל אני זורק אמא, הכל אני זורק בשביל הקובּנֶה הזה שלך ביום שישי עם הסחוג בצד, ואיך שאני מת לראות את כל האחים ציון גדליהו צדוק סעדיה אבישלום משולם ושמעיה ואבא יושב בצד לועס גת איך אני מתגעגע למרמורק יא אללה מה לא הייתי עושה כדי להיות איתך השבת אמא כפרה עלייך