28 באפריל 2018

כשישראליוּת, חספוס צברי, ראש יהודי, אידיאליסטיוּת, גאוות יחידה, מאצ'ואיזם וביטחון עצמי מופרז - מולידים יוהרה מסוכנת

אני מכיר מכיניסטים. הם החבר'ה הכי טובים שיש בארץ. נוער שלא מספיקים לו ה-3 שנים בצה"ל, והוא בוחר להקדיש עוד שנה מהחיים להתנדבות ולהכשרה. הם חוד החנית של החברה הישראלית, המצפן הערכי והמוסרי, טובי הבנים והבנות. הם מלאים אהבת הארץ, חדורי שליחות, מסבירי פנים, מנומסים, ג'נטלמנים. בחיי, איזה חבר'ה מתוקים, איזו איכות, מלח הארץ. הישראלי היפה.

גם בצבא יודעים: כשאתה צריך מתנדב – חפש את המכיניסט. מגיל 7 הוא שומע "היה נכון" ועכשיו הוא נכון. הוא יתן בשבילך את כל הכוח. הוא לא יהסס להרים את היד אם צריך מי שיעלה לשמירה ב-3 בלילה. הוא כבר עשה שנת מכינה, הדריך 3 שנים בתנועת נוער, התנדב בעיירת פיתוח, טחן מסלולים מצפון עד דרום, תפס טרמפים לרמת הגולן ויודע לפתוח מפה אמיתית, לא גוגל מאפּס. הוא מגיע לצה"ל מבושל, מאומן, מוכן. תמיד נכון.

והם, מיטב הנוער שכמותם, יודעים את זה. הם יודעים שהם יחידת העילית של הצעירים בישראל. ודווקא המקום הטוב והערכי שבו הם נמצאים מכניס בהם קצת יוהרה. יוהרה שהיא שילוב של ישראליוּת, חספוס צברי, ראש יהודי, אידיאליסטיוּת, רצון להוביל, גאוות יחידה, מאצ'ואיזם, מנהיגות, אמונה בצדקת הדרך וביטחון עצמי מופרז. אלה החומרים שמהם מרכיבים חיילים מעולים בצה"ל אבל גם אזרחים שמסוגלים לקבל החלטות פזיזות.

כשלמדתי במעלה גלבוע היינו הולכים לשחות במעיינות עמק בית שאן. כשאנחנו היינו קופצים לבריכה – כלומר שלולית מורחבת – מגובה מטר, המכיניסטים היו עולים לקפוץ את זה מארבע מטר, עם סלטה. כשהיה עומס חום וכולם נשארו בבתים, הייתי רואה מכיניסטים צועדים בחמסין עם סנדלי שורש וחולצה קשורה על הראש. כשהיינו בים ולמול הגלים הגבוהים התנוסס דגל שחור – כולם נשארו על החוף חוץ מהחבר'ה מהמכינה. כְּשֶׁקַּר – הם יישארו בחולצות קצרות, ואם יש מים אז יאללה קופצים ולא משנה מה יש או אין בהם. במסלולים במדבר הם יחפשו כמובן את השביל האלטרנטיבי הלא-מסומן, כשיורד גשם אז יורד גשם, ואם צריך לקחת טרמפ באמצע הלילה בבקעת הירדן, לוקחים, כי מה אתה עכשיו נהיה לי פחדן.


יש לי חבר שלמד איתי, הבן-אדם הכי מכיניסט שראיתם בחיים שלכם: האיש היה רץ 40 ק"מ, סוחב משקולות, ג'נטלמן ובריון, חתיכת מורעל, קיבוצניק, חקלאי, גולנצ'יק, גבר, מלך. קצת אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא נהג בצפון עם הפולקסווגן שלו, והיה חסר לו קצת אוויר בגלגל האחורי. הוא, מסיבה כלשהי, לא עצר את האוטו והמשיך לנסוע כך עם הפנצ'ר כמה עשרות קילומטרים. כתוצאה מירידת האוויר הרכב שלו סטה והתנגש חזיתית ברכב אחר. החבר שלי אמנם ניצל, אך ארבעה בני משפחה מהכפר ג'ת נהרגו במקום.

יהירות מובילה לפעמים לאסונות, להתייבשויות, לטביעות בים, לפציעות, לטעויות, לרשלנויות. וגם אם זו יהירות שבאה ממוטיבציה גבוהה – רעל בסלנג הצבאי – היא מסוכנת. וזה כנראה הרעל שהיכה בנו השבוע.

יהי זכרם ברוך.

17 באפריל 2018

יום אחד ומאחד | יום הזיכרון

"דמיינו לכם איזה שני מיליון איש, אולי רבע מהאוכלוסיה, קמים בבוקר והולכים לבית קברות. שני מיליון איש, רובם, קרוב לוודאי, מכירים חייל שנהרג – אולי חבר, אח, בן-דוד, אבא או שכן. דמיינו את השני מיליון נוהרים בחולצות לבנות, נחילים נחילים של בני אדם קולחים מכל קצוות הארץ כדי לעמוד על יד קבר. ביד אחת מחזיקים בקבוק מים. ביד השניה פרח. ועל דש חולצתם – מדבקה, אותה מדבקה כל שנה, פרח דם-המכבים האדום ברקע שמי תכלת.

ואת אלה – הבקבוק, הפרח, המדבקה – מחלקים חינם. מתנדבים טובים עומדים בשמש, נערים מתנועות נוער, מכווינים ומדריכים ומחייכים בענווה. ולמרות ההמונים, אין המולה ואין בלאגן.

דמיינו חיילים בכומתות, עשרות אלפים, שליום אחד שוכחים את הדרגה ואת הפז"ם: תתי-אלופים לצד טירונים, צוערים עם מילואימניקים, עומדים לצידה של אישה אוחזת מטפחת ומשפילים מבט לנוכח עיניה הכואבות. חלקם עוד לא נולדו כשבנה נפל, אבל זה לא משנה: למתים בוודאי אין פז"ם, לאובדן ולשכול אין תאריך שחרור.

לכל חלל יש כתובת. לא רחוב ושכונה אלא גוש וחלקה. ואלפים מחפשים את הכתובת, מחפשים את השם: של מישהו שהכירו ואיננו עוד. עומדים בשקט ומתאגדים, מניחים אבן קטנה, מדליקים נר, לוחשים מילות תפילה ומזילים דמעה. בוכים על שלא יחזור ומייחלים שלא יקרה שוב, רק שהכאב הנורא הזה לא יידבק בעוד משפחה.

עומדים ליד שורות של תבניות אבנים נמוכות מלאות באדמה, עליהן כמה שיחים רב-עונתיים, ובראשן מצבה. מצבת אבן צנועה, סטנדרטית, חקוקה בפונט שלא הוחלף מאז קום המדינה. ועל כל מצבה כתוב בן כמה היה החייל במותו. ואת שם האב, והאם, ואיפה נולד, מאיפה עלה, ובסיום ת.נ.צ.ב.ה, ומילה אחת חזקה, מנתצת לבבות, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, מצבה אחר מצבה:

"נפל"

–– נפל במילוי תפקידו, נפל בקרב בירושלים, נפל במוצב ריחן, נפל במערכת סיני. נפל. נפל לבלי קום. נפל, ואלוקים, מי יקים לנו תחתיו."

▫ ▪ ▫

לך תסביר מה זו צפיפות לא מעיקה, מה זה דוחק שכולו אחדות, מה זה יום הזיכרון בארץ.

▫ ▪ ▫

כל שנה ביום הזיכרון, בהר הרצל, אזור ד', חלקה 12, שורה 10, לומדים עוד קצת על אודי אלגרבלי ז"ל וזוכים לפגוש את דור העתיד שמתחנך לאורו. יהי זכרו ברוך.

  
 
 

8 באפריל 2018

אל תקראו לי מרוקאי

"אני ישראלי.

ההורים שלי נולדו במרוקו. גם הם ישראלים.

אל תקראו לי מרוקאי. יש לי אפס זיקה למרוקו. הארץ שממערב לים התיכון לא מייצרת אצלי גרם של סנטימנט. אני אוהב את המנהגים שהביאו איתם היהודים ממרוקו, את הפיוטים, את הדג המרוקאי ברוטב אדום שאמא שלי מכינה לכבוד שבת, ובטח ירשתי גם חלק מהאופי המרוקאי; מופלטה אני זולל בכיף, ופעמיים בשנה מסתובב עם סימן של חינה בכף היד – אבל עם ארץ מרוקו, עם המקום עצמו, עם העיר קזבלנקה, השוק בפאס או המלאח במקנס – אין לי כלום במשותף. מרוקו מעניינת אותי כמו שאקוודור מעניינת אותי. קצת אקזוטיקה, קצת תרבות – שום דבר מעבר. החיים היהודיים שם הועברו לארץ ישראל, מכאן ואילך – מרוקו היא היסטוריה.

מי שמתבונן בערגה על החיים שהיו לו במרוקו, מי שמפתח כיסופים לאדמת הגלות עצמה, בין אם לאדמת פולין, אירן, גרמניה או קליפורניה – כנראה סובל מזיכרון קצר. כל הגלויות הכזיבו. כולן נגמרו רע במוקדם או במאוחר והוחלפו בתקוות אחרות. רק מקום אחד היה ונותר מושא לכמיהה וגעגועים ב-3500 שנות העם היהודי: ארץ ישראל. ההשתוקקות האינסופית אכן השתלמה; ארץ ישראל יפה וגם פורחת.

יהודים, אולי כדי לתרץ את ישיבתם בגלות, נהגו לקדש אותה: על בבל מסופר שרב הונא "קידשה כקדושת ארץ ישראל", יהודי פולין כינו אותה בערגה "פֹּה-לַן-יָה" רמז לכך שהא-ל אולי נדד לאירופה הקרה, ובברוקלין תמצאו לא מעט יהודים שבטוחים שבית המקדש השלישי נבנה כבר ב-770 איסטרן פארקוויי. ברחבי העולם יש ערים שנקראו "ירושלים הקטנה" – וילנא שבליטא, מקנס ותטואן במרוקו, קונסטנטין באלג'יריה, לונל בצרפת, וורמייזא וליבורנו – כולן ירושלים קטנות שתלו בהן גדולות, ואם תבקרו שם היום תראו בעיקר בתי עלמין מחוּללים ומצבות נתוצות. מכל חיקויי הגלות לא נשאר כלום, ורק ירושלים אחת, האמיתית, חזרה כנגד כל סיכוי לגדולתה.

גם מרוקו היא נחלת העבר. צריך להכיר לה תודה על ששימשה בית ליהודים במשך מאות שנים, אבל גם לא לשכוח איך ב-1948, כשהמרוקנים שמעו על הכרזת המדינה, הם הזדרזו לבצע טבח אכזרי ביהודי ג'ראדה ואוג'דה; איך ב-1912, יום אחרי המימונה, צבאו מאות מוסלמים על בתי יהודים, והבריחו 12,000 מיהודי פאס במה שמכונה פוגרום ה"תְרִיתֵל"; ואיך בדיוק לפני 100 שנה, הציבו המרוקאים את רבה הנערץ של הקהילה, רבי דויד אבוחצירא, על קנה של תותח והפגיזו אותו אל מותו למול עיניהם הבוכיות של מאות בני הקהילה, רק כדי ללמד את היהודים "לקח". ואת הסיפורים על היהודים המכובדים בחצר המלך חסן והמלך מוחמד – תשמרו לפרק של אגדות אלף לילה ולילה.

אז היום, במוצאי פסח, כשנשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", בואו נחשוב על זה רגע ברצינות. הגלות שאנחנו יושבים בה – קיימת בעירבון מוגבל. את אהבת הארץ תשמרו רק לארץ ישראל".

(שיחה למימונה, שמיני של פסח, מוצ"ש)

▫ ▪ ▫




(בתמונה: סבא עליו השלום, לא חייט של המלך ולא זמר של המלך, לרגע לא הרהר על נפלאותיה המדומיינות של מרוקו ולא ביקר בה אחרי עלייתו ארצה. אהב רק את ארץ ישראל ובפרט את טבריה. את המימונה חגג בהודיה גדולה על חלקו בישיבת ארץ הקודש, בהכנסת אורחים ובחלוקת מופלטות עם ברכה לפריחה והצלחה)