יום שלישי, 17 באפריל 2018

יום אחד ומאחד | יום הזיכרון

"דמיינו לכם איזה שני מיליון איש, אולי רבע מהאוכלוסיה, קמים בבוקר והולכים לבית קברות. שני מיליון איש, רובם, קרוב לוודאי, מכירים חייל שנהרג – אולי חבר, אח, בן-דוד, אבא או שכן. דמיינו את השני מיליון נוהרים בחולצות לבנות, נחילים נחילים של בני אדם קולחים מכל קצוות הארץ כדי לעמוד על יד קבר. ביד אחת מחזיקים בקבוק מים. ביד השניה פרח. ועל דש חולצתם – מדבקה, אותה מדבקה כל שנה, פרח דם-המכבים האדום ברקע שמי תכלת.

ואת אלה – הבקבוק, הפרח, המדבקה – מחלקים חינם. מתנדבים טובים עומדים בשמש, נערים מתנועות נוער, מכווינים ומדריכים ומחייכים בענווה. ולמרות ההמונים, אין המולה ואין בלאגן.

דמיינו חיילים בכומתות, עשרות אלפים, שליום אחד שוכחים את הדרגה ואת הפז"ם: תתי-אלופים לצד טירונים, צוערים עם מילואימניקים, עומדים לצידה של אישה אוחזת מטפחת ומשפילים מבט לנוכח עיניה הכואבות. חלקם עוד לא נולדו כשבנה נפל, אבל זה לא משנה: למתים בוודאי אין פז"ם, לאובדן ולשכול אין תאריך שחרור.

לכל חלל יש כתובת. לא רחוב ושכונה אלא גוש וחלקה. ואלפים מחפשים את הכתובת, מחפשים את השם: של מישהו שהכירו ואיננו עוד. עומדים בשקט ומתאגדים, מניחים אבן קטנה, מדליקים נר, לוחשים מילות תפילה ומזילים דמעה. בוכים על שלא יחזור ומייחלים שלא יקרה שוב, רק שהכאב הנורא הזה לא יידבק בעוד משפחה.

עומדים ליד שורות של תבניות אבנים נמוכות מלאות באדמה, עליהן כמה שיחים רב-עונתיים, ובראשן מצבה. מצבת אבן צנועה, סטנדרטית, חקוקה בפונט שלא הוחלף מאז קום המדינה. ועל כל מצבה כתוב בן כמה היה החייל במותו. ואת שם האב, והאם, ואיפה נולד, מאיפה עלה, ובסיום ת.נ.צ.ב.ה, ומילה אחת חזקה, מנתצת לבבות, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, מצבה אחר מצבה:

"נפל"

–– נפל במילוי תפקידו, נפל בקרב בירושלים, נפל במוצב ריחן, נפל במערכת סיני. נפל. נפל לבלי קום. נפל, ואלוקים, מי יקים לנו תחתיו."

▫ ▪ ▫

לך תסביר מה זו צפיפות לא מעיקה, מה זה דוחק שכולו אחדות, מה זה יום הזיכרון בארץ.

▫ ▪ ▫

כל שנה ביום הזיכרון, בהר הרצל, אזור ד', חלקה 12, שורה 10, לומדים עוד קצת על אודי אלגרבלי ז"ל וזוכים לפגוש את דור העתיד שמתחנך לאורו. יהי זכרו ברוך.