יום ראשון, 8 באפריל 2018

אל תקראו לי מרוקאי

"אני ישראלי.

ההורים שלי נולדו במרוקו. גם הם ישראלים.

אל תקראו לי מרוקאי. יש לי אפס זיקה למרוקו. הארץ שממערב לים התיכון לא מייצרת אצלי גרם של סנטימנט. אני אוהב את המנהגים שהביאו איתם היהודים ממרוקו, את הפיוטים, את הדג המרוקאי ברוטב אדום שאמא שלי מכינה לכבוד שבת, ובטח ירשתי גם חלק מהאופי המרוקאי; מופלטה אני זולל בכיף, ופעמיים בשנה מסתובב עם סימן של חינה בכף היד – אבל עם ארץ מרוקו, עם המקום עצמו, עם העיר קזבלנקה, השוק בפאס או המלאח במקנס – אין לי כלום במשותף. מרוקו מעניינת אותי כמו שאקוודור מעניינת אותי. קצת אקזוטיקה, קצת תרבות – שום דבר מעבר. החיים היהודיים שם הועברו לארץ ישראל, מכאן ואילך – מרוקו היא היסטוריה.

מי שמתבונן בערגה על החיים שהיו לו במרוקו, מי שמפתח כיסופים לאדמת הגלות עצמה, בין אם לאדמת פולין, אירן, גרמניה או קליפורניה – כנראה סובל מזיכרון קצר. כל הגלויות הכזיבו. כולן נגמרו רע במוקדם או במאוחר והוחלפו בתקוות אחרות. רק מקום אחד היה ונותר מושא לכמיהה וגעגועים ב-3500 שנות העם היהודי: ארץ ישראל. ההשתוקקות האינסופית אכן השתלמה; ארץ ישראל יפה וגם פורחת.

יהודים, אולי כדי לתרץ את ישיבתם בגלות, נהגו לקדש אותה: על בבל מסופר שרב הונא "קידשה כקדושת ארץ ישראל", יהודי פולין כינו אותה בערגה "פֹּה-לַן-יָה" רמז לכך שהא-ל אולי נדד לאירופה הקרה, ובברוקלין תמצאו לא מעט יהודים שבטוחים שבית המקדש השלישי נבנה כבר ב-770 איסטרן פארקוויי. ברחבי העולם יש ערים שנקראו "ירושלים הקטנה" – וילנא שבליטא, מקנס ותטואן במרוקו, קונסטנטין באלג'יריה, לונל בצרפת, וורמייזא וליבורנו – כולן ירושלים קטנות שתלו בהן גדולות, ואם תבקרו שם היום תראו בעיקר בתי עלמין מחוּללים ומצבות נתוצות. מכל חיקויי הגלות לא נשאר כלום, ורק ירושלים אחת, האמיתית, חזרה כנגד כל סיכוי לגדולתה.

גם מרוקו היא נחלת העבר. צריך להכיר לה תודה על ששימשה בית ליהודים במשך מאות שנים, אבל גם לא לשכוח איך ב-1948, כשהמרוקנים שמעו על הכרזת המדינה, הם הזדרזו לבצע טבח אכזרי ביהודי ג'ראדה ואוג'דה; איך ב-1912, יום אחרי המימונה, צבאו מאות מוסלמים על בתי יהודים, והבריחו 12,000 מיהודי פאס במה שמכונה פוגרום ה"תְרִיתֵל"; ואיך בדיוק לפני 100 שנה, הציבו המרוקאים את רבה הנערץ של הקהילה, רבי דויד אבוחצירא, על קנה של תותח והפגיזו אותו אל מותו למול עיניהם הבוכיות של מאות בני הקהילה, רק כדי ללמד את היהודים "לקח". ואת הסיפורים על היהודים המכובדים בחצר המלך חסן והמלך מוחמד – תשמרו לפרק של אגדות אלף לילה ולילה.

אז היום, במוצאי פסח, כשנשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", בואו נחשוב על זה רגע ברצינות. הגלות שאנחנו יושבים בה – קיימת בעירבון מוגבל. את אהבת הארץ תשמרו רק לארץ ישראל".

(שיחה למימונה, שמיני של פסח, מוצ"ש)

▫ ▪ ▫




(בתמונה: סבא עליו השלום, לא חייט של המלך ולא זמר של המלך, לרגע לא הרהר על נפלאותיה המדומיינות של מרוקו ולא ביקר בה אחרי עלייתו ארצה. אהב רק את ארץ ישראל ובפרט את טבריה. את המימונה חגג בהודיה גדולה על חלקו בישיבת ארץ הקודש, בהכנסת אורחים ובחלוקת מופלטות עם ברכה לפריחה והצלחה)