יום רביעי, 27 באוקטובר 2021

רעש המואזין: חמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים



– "בחייאת עאדל", אמרתי לחברי המוסלמי מלוד, "איך לא נדפק לך הראש מהרעש של המואזין ב-5 בבוקר?".

– "אני מוכן לשלם את המחיר".

– "איזה מחיר?", שאלתי.

– "מחיר הרעש", כך עאדל, "האד'אן – המואזין כמו שאתה קורא לו – הוא מוזיקת הניצחון שלנו, ולכן לא אכפת לי לשמוע אותה כל לילה".

– "אז המואזין זו פרובוקציה?".

– "זה מכוון לאוזניים של הכובש", ענה, "ככל שיש יותר כיבוש ככה צריך יותר רמקולים במינרט (צריח) של המסגד".

זהו עאדל, רוקח מלוד, לא צם ברמדאן ולא מתפלל. אדם מודרני שיודע לחיות את החיים. את עאדל אני מכיר מאז 2013. ניכרים ממנו דברי אמת. תובנות כמו "עוד לא נולד ערבי ישראלי, אין דבר כזה", "האלימות היא חלק מהתרבות שלנו, לפעמים היא זולגת החוצה ואז אתם קוראים לזה פרעות" – אני שומע ממנו כל כמה חודשים.

עאדל החילוני קורא למואזין "מוזיקת ניצחון" והוא יודע על מה הוא מדבר. הוא מוכן להקריב את איכות החיים שלו ושל בנותיו בשביל מאבקו הלאומי. הנראוּת והנשמעוּת של הנוכחות האסלאמית במרחב הציבורי חשובות לו; מבחינתו, קריאות בערבית בדציבלים משוגעים הן בעיקר הפגנת כוח, הכרזת בעלות על המרחב הציבורי, בכל העולם. להזכיר מי בעל הבית ומי האורח כאן. איכות החיים תיקבע בהתאם למצב הרוח של האימאם. תרצו או לא תרצו, חמש פעמים ביום, כל יום, יטפטפו לכם לאוזן "אַשְהַדֻ אַנַּא לַא אִלַּאהַ אִלַּא (א)לְלַה", ושמוחמד הוא שליח האלוהים.

מי שלא חי ברדיוס של קילומטר-שניים ממסגד – לא יבין. אמצע הלילה, בנאדם מתהפך לו בכיף על הכרית ופתאום "אַללַהֻ אַכְּבַּר" מפלח את השמיים מכמה מוקדים שונים בעוצמות רעש פסיכיות. כמו אזעקה, כל לילה, 365 ימים בשנה. שלושה-ארבעה מסגדים מתחרים ביניהם מי צורח יותר חזק ולמי יש יותר רמקולים בצריח. כחמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים בתוך חדר השינה שלכם, שגם מזגן, אטמים וחלונות סגורים-כפולים לא יכולים לנצח. מפגע רעש בעוצמות שמעירות ילדים בבהלה, שמקצרות חיים, שמכניסות אנשים לסטרס. וברגע שהמואזין העיר אתכם, כל מה שנשאר זה להסתובב בעצבים בבית ולחכות לבוקר. חוסר אונים משווע.

יש אנשים שחושבים שהמואזין הוא סוג של שעון מעורר, ולכן הוא לגיטימי כחלק מחופש הפולחן. זו כמובן טעות. אין חובה דתית לפזר עשרות רמקולים ברחבי העיר כדי להעיר אנשים לתפילה. יש שעון מעורר, יש אפליקציות, יש טלפון, יש נקישה על הדלת. יש קריאה מסורתית בווליום נמוך. האיסלאם הרי הסתדר מצוין בלי מערכות ההגברה עד המאה ה-20. המואזין הוא הפגנת שליטה, ובישראל – נדבך חשוב במאבק הלאומי-פלסטיני. המואזין בערים המעורבות לא שונה מדגל אש"ף שנתלה בלוד בלב המהומות. עוצמת הווליום שבוקעת מהמסגד עולה כשיש מתיחות ויורדת כשמגיעים להבנות עם האימאם או משלמים שוחד. כלומר, מכשיר פוליטי.

הבעיה עם המואזין היא, שברגע שהרעש הזה מתעטף באיצטלה דתית, הוא זוכה להגנות ולצידוקים וקשה להיאבק בו.  בדת לא נוגעים, עם אללה לא מתעסקים. הפחד מעימות דתי משתק כל היגיון אזרחי. הסובלנות הדמוקרטית שוב מנוצלת בידי כוחות לא סובלניים. כמה לא מפתיע שדווקא במצרים וסעודיה מגבילים את עוצמת הקריאה לתפילה שיוצאת מרמקולי המסגדים. במצרים איחדו את הקריאות ושולטים בעוצמה כדי למנוע את בליל הצרחות שבוקעות מאלפי המסגדים בהפרשי זמן קצרים ומטריפות את הדעת. ברוב אירופה אסור להפעיל רמקולים באמצע הלילה. זה לא מנע ממיליוני מוסלמים מאמינים להשתרע מן הים הגדול עד אוקיינוס הקרח הצפוני.

לכן מה שצריך לעשות, לפחות בלוד, זה לשחרר את שאלת המואזין מהקונפליקט היהודי-פלסטיני. למחות, רצוי על ידי גורמים לא פוליטיים, על הזכות לישון בשקט בלילה, ולאכוף את תקנות הרעש. להנמיך דרמטית את זעקות המואזין בעיקר בשעות הלילה, איפה שהסבל ניכר באמת. ולקוות לטוב.

יום חמישי, 14 באוקטובר 2021

Is The Torah True?

Is the Torah true?


I hear this question all the time. How do you know that these stories are real? 

And my answer is always the same: I actually don’t know. 

But I do know that the Torah is different than any other book. 

And this is why. The written history in ancient times had one main purpose: to glorify and to describe the heroism, the wonders, and the plots of kings, princes, and high priests.

Among the Egyptians, the Assyrians, or the Babylonians the writer was paid to write what the ruler told him to write. The great second Ramesses, for example, has always won all his wars, according to Scripture, which historically was absolutely not true.

And even today, there are still some countries like North Korea that have the same practice.

But the biblical text was written by a brave man,  who decided to pass on to future generations the flaws of his forefathers, emphasizing their challenges, their weaknesses, their sins, and their mistakes.

The Torah doesn’t hesitate to share with us how Abraham let his wife be with another man in the court of the king of Egypt; 

This is how we about Moshe's complex relationship with Zipporah and their divorce;

In the book of Samuel, we read about the tragedy of Saul, Shaul, the first Jewish king who committed suicide after many difficult years of madness and jealousy.

We are shocked by the prophet Nathan's criticism of David, after the terrible sin with Batsheva.

We learn about the corruption of Eli’s sons; The cruelty of Joseph’s brothers.

The crooks of Jacob and his mother Rebecca against Esau and father Isaac; The evil deed that the sons of Jacob did to their brother Joseph; The sins of Moses in the wilderness; The corruption of the sons of the high priest Ali and of the sons of the great prophet Samuel; 

How hundreds of thousands of Hebrew slaves who came out of Egypt chose the Idolatry over their God who redeemed them.

We take the good and the bad in the history of fathers and our mothers.

The people who wrote these stories were not manipulative writers of anyone.

Those who wrote these things were wise and brave people who did not bow their heads before kings

So yes, sometimes we struggle to understand the choices our ancient fathers and mothers made. But that’s the magic of the Tanach. Precisely because these flaws and not perfect characters, emphasize the truth and authenticity of this book, and it is also its greatness. From the rough truth, which our ancestors passed down to us, much can be learned. From the lies passed down to by the kings of Egypt or, Moab or Sidon - almost nothing can be learned except that he was a king, and he paid to write his memories.

And this is why we need to be happy with our Torah. That we have an important, helpful, inspiring, exciting, amazing, and sometimes sad and depressing, book in our hands. That we kept the legacy of our ancestors and mothers. A real book. A book for life.

The good and the bad in the history of the reign of Saul, David, and Solomon and all their descendants, including acts of profanity, treachery, and flattery of priests, and nonsense of great prophets - were not manipulative court scribes of anyone. Those who wrote these things were wise and brave people who did not bow their heads before kings and swindlers and believed that it was no more important than to pass on to future generations of their descendants the truth as it was, without toying and without smearing and forging.


ובתמצית בעברית:

התורה היא סיפור של אנשים אמיתיים. 

היא מספרת לנו על האבות שלנו, על האלים המיתולוגיים שלנו, או על דמויות נטולות פגם שהתרחשו בדמיונם של כותבי המיתולוגיות. 

היא מספרת לנו על אנשים עם אתגרים, עם חולשות, עם משברים, עם נפילות. 

היא מספרת בכאב על יחסיו המורכבים של משה עם אשתו ציפורה, זוג שהתגרש. 

על חולשותיו של שלמה המלך לנשים.

על התאבדותו הטראגית של שאול המלך והטירוף שאחז בו בשנותיו האחרונות.

על הפשע שפשעו אחי יוסף כלפי יוסף וכלפי אביהם.

על מאות אלפי עברים שיצאו ממצאים שראו את כל הניסים שבעולם ועדיין הפנו עורף.

על התוכחה שהעניק נתן הנביא לדויד מלכנו הנערץ, וגם על רגעיו האחרונים בהם שכב בחיקה של אבישג השונמית ונשאר קר. 

ב- 3 מקרים שונים מספרת לנו התורה כיצד אברהם ויצחק ביקשו מנשותיהם "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך".

על ההבטחה הנוראית שהבטיח יפתח שהובילה להריגת ביתו. 

על ביתור גופת הפילגש בגבעה וחלוקתה בכל הארץ.

אלה סיפורים קשים, ואולי גם הסיבה מדוע יש יהודים שמעדיפים להימנע מלימוד תנ"ך.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

התפילה הספרדית-ירושלמית היא מוזיקה ערבית מודרנית, וזה מה שיפה בה

שירת הבקשות המכונה "ספרדית-ירושלמית" היא, בגדול, מוזיקה ערבית מודרנית מהמאה ה-20, שעליה הולבשו מילים של משוררים יהודים, רובם גם בני המאה ה-20. מי שדחפו את המוזיקה הזאת ורוממו אותה לפסגות של קדושה הם בעיקר מתפללי בית הכנסת "עדס" בירושלים. בזכות הדומיננטיות של חזני "עדס", בשילוב עם קדושת התפילות, הפכה המוזיקה הערבית לאחד המוצרים החשובים בסופרמרקט היהודי-מזרחי. לא תמצאו היום תפילת שבת בבית כנסת ספרדי שאין בה צלילים שהושמעו בשנות ה-60 ברדיו של קהיר. מה שעשה קרליבך לנוסח האשכנזי, עשתה המוזיקה הערבית המודרנית לנוסח המכונה "ירושלמי".

רוב הישראלים מתייסרים כשהם שומעים את האום-כולתום הזה. זה מזכיר להם את הערביוּת והמזרח-תיכוניות שממנה הם מנסים לברוח כבר 100 שנה. רעש של מסגדים. אפילו לאבא שלי ומרוקאים רבים שכמותו – אנשים שמוחזקים כמי שיכולים בכיף לשמוע קונצרט של האנדלוסית – כואבת האוזן כבר באנפוף הראשון של החזן הירושלמי הממוצע.

אבל אני אוהב את החזנות הירושלמית. יכול ליהנות משיעור של שעה וחצי מפיו של הפנומן זיו יחזקאל, או ממעברים משוגעים בין מקאמים שמבצע יחיאל נהרי. הייתי נותן הרבה כדי להשתולל ברבעי טונים כמו חבושה. אבל לרגע אני לא שוכח מאיפה היא הגיעה: ממצרים, מעיראק, מסוריה, מסעודיה, מטורקיה ומלבנון. מפריד אל-אטרש, מאום כולתום, ממוחמד עבד אל-והאב, מעבד אל-חלים חאפז. זאת לא יצירה יהודית. התפילה הספרדית גדושה בשירת זרים, שירת עגבים, גם שירת נשים, שהעולים לארץ נהנו לשמוע. ואף אחד לא עשה מזה עניין; להיפך, קידשו אותה והפכו אותה למוזיקה דתית, טקסית ומקודשת.

הרב עובדיה, שאתמול ציינו 8 שנים לפטירתו, ניהל פנקסים עם רשימות שירים של זמרים ערבים שנהנה להקשיב להם. באחד מהדפים שפורסמו בכתב ידו המרשים של הרב, מופיעים 98 לחנים של שירים מצריים ועיראקיים של זמרים בני תקופתו, תחת הכותרת "השירים שיש לנו". כן, הרב עובדיה שמע מוזיקה לועזית שתכניה לא בדיוק נמצאים בבון-טון של עולם הישיבות של ש"ס. כי אלה השירים שהיו לו; לא שירי מחתרות, לא מעגלי הורה, ולא קומזיצים לצלילי טוּם-בללייקה.

גם בספרי ההלכה שלו, הגן הרב עובדיה על הזכות לקדש את המוזיקה הערבית ולשלבה בתפילה. בשו"ת יביע אומר הוא מצטט את רבי ישראל משה חזן, אב בית דין ברודוס, שמעיד על עצמו: "וגם אני נטפלתי לייסד שירים ופיוטים על משקל שירי הערביים, וכמעט בלשון נופל על לשון". כלומר, לקחו קלאסיקות יפות בערבית, וחיברו מילים בעברית עם דמיון למקור בערבית. עכשיו תחשבו על חזן שהיה מבצע קדיש בלחנים של אלביס פרסלי (ובכוונה לא אמרתי בריטני ספירס).

ומרוב שהיהודים קידשו את המוזיקה הערבית, לפעמים הם מבצעים אותה יותר טוב מהערבים. אני עובד עכשיו על ספר פיוטים שנותן רקע לכל הלחנים ולא מסתפק בתואר "עממי". חיפשתי את המקור לשיר "זהו אלי וגואלי", פיוט שחיבר פייטן בשם יעקב מזרחי, שעדיין בחיים, והיום מושר בכל בית כנסת. מצאתי באיזה פורום שהמקור נקרא "ז'אי טקולי". כיוון שאיני יודע ערבית, אני נוהג לחפש את השם באנגלית וכך מתחקה אחר המקור. חיפשתי jay taquli בכל וריאציה אפשרית וגיליתי שאין שום ביצוע בשם הזה ביוטיוב. בצר לי פניתי לערבית, בעזרתו האדיבה של גוגל טרנסלייט, והקלדתי בשורת החיפוש: جاي تقولي. סוף סוף מצאתי את המקור. מדובר בלחן של עבדל קאדר אלחלואני, מלחין סעודי שמת ב-2013. מה הבנתי? שהשיר הזה מת מזמן, אבל אצל היהודים חי בכל הכוח. יש ביוטיוב שני ביצועים שונים של יהודים חובשי כיפה, בערבית שוטפת - האחד של זיו יחזקאל והשני של אריאל כהן (באמצעות תזמורת פירקת אלנור  Firqat Alnoor اوركسترا فرقة النور שמחדשת קלאסיקות ערביות) - לשיר ששום זמר ערבי לא שר כבר 40 שנה. מדהים.

המסר מובן מאליו. שוב הביאה המזרחיוּת הדתית פתיחות, עממיות, מסורת, מתינות, היגיון ורגש אנושי טהור. כי מה ירושלמי מחלבּ צריך בחייו יותר ממוזיקה מ"בית אבא", בית כנסת, כוס תה עם נענע וכמה חברים עם לב להקשיב ואוזן לשמוע? זה מה שהמוזיקה הערבית הכניסה לתפילה הירושלמית וזה מה שהיא הייתה אמורה לסמל, עד היום.

* * *

לע"נ הרב עובדיה שהיה חובב נלהב של מוזיקה ערבית.

כאן למטה בתמונה רשימת הקלאסיקות בכתב ידו:


כאן מנסה לבצע כמו שצריך את הפיוט "יפרח וירבה" שהולבש על הלחן "איפרח יא אלבי" של אום כולתום, במקאם נהוונד]