יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

התפילה הספרדית-ירושלמית היא מוזיקה ערבית מודרנית, וזה מה שיפה בה

שירת הבקשות המכונה "ספרדית-ירושלמית" היא, בגדול, מוזיקה ערבית מודרנית מהמאה ה-20, שעליה הולבשו מילים של משוררים יהודים, רובם גם בני המאה ה-20. מי שדחפו את המוזיקה הזאת ורוממו אותה לפסגות של קדושה הם בעיקר מתפללי בית הכנסת "עדס" בירושלים. בזכות הדומיננטיות של חזני "עדס", בשילוב עם קדושת התפילות, הפכה המוזיקה הערבית לאחד המוצרים החשובים בסופרמרקט היהודי-מזרחי. לא תמצאו היום תפילת שבת בבית כנסת ספרדי שאין בה צלילים שהושמעו בשנות ה-60 ברדיו של קהיר. מה שעשה קרליבך לנוסח האשכנזי, עשתה המוזיקה הערבית המודרנית לנוסח המכונה "ירושלמי".

רוב הישראלים מתייסרים כשהם שומעים את האום-כולתום הזה. זה מזכיר להם את הערביוּת והמזרח-תיכוניות שממנה הם מנסים לברוח כבר 100 שנה. רעש של מסגדים. אפילו לאבא שלי ומרוקאים רבים שכמותו – אנשים שמוחזקים כמי שיכולים בכיף לשמוע קונצרט של האנדלוסית – כואבת האוזן כבר באנפוף הראשון של החזן הירושלמי הממוצע.

אבל אני אוהב את החזנות הירושלמית. יכול ליהנות משיעור של שעה וחצי מפיו של הפנומן זיו יחזקאל, או ממעברים משוגעים בין מקאמים שמבצע יחיאל נהרי. הייתי נותן הרבה כדי להשתולל ברבעי טונים כמו חבושה. אבל לרגע אני לא שוכח מאיפה היא הגיעה: ממצרים, מעיראק, מסוריה, מסעודיה, מטורקיה ומלבנון. מפריד אל-אטרש, מאום כולתום, ממוחמד עבד אל-והאב, מעבד אל-חלים חאפז. זאת לא יצירה יהודית. התפילה הספרדית גדושה בשירת זרים, שירת עגבים, גם שירת נשים, שהעולים לארץ נהנו לשמוע. ואף אחד לא עשה מזה עניין; להיפך, קידשו אותה והפכו אותה למוזיקה דתית, טקסית ומקודשת.

הרב עובדיה, שאתמול ציינו 8 שנים לפטירתו, ניהל פנקסים עם רשימות שירים של זמרים ערבים שנהנה להקשיב להם. באחד מהדפים שפורסמו בכתב ידו המרשים של הרב, מופיעים 98 לחנים של שירים מצריים ועיראקיים של זמרים בני תקופתו, תחת הכותרת "השירים שיש לנו". כן, הרב עובדיה שמע מוזיקה לועזית שתכניה לא בדיוק נמצאים בבון-טון של עולם הישיבות של ש"ס. כי אלה השירים שהיו לו; לא שירי מחתרות, לא מעגלי הורה, ולא קומזיצים לצלילי טוּם-בללייקה.

גם בספרי ההלכה שלו, הגן הרב עובדיה על הזכות לקדש את המוזיקה הערבית ולשלבה בתפילה. בשו"ת יביע אומר הוא מצטט את רבי ישראל משה חזן, אב בית דין ברודוס, שמעיד על עצמו: "וגם אני נטפלתי לייסד שירים ופיוטים על משקל שירי הערביים, וכמעט בלשון נופל על לשון". כלומר, לקחו קלאסיקות יפות בערבית, וחיברו מילים בעברית עם דמיון למקור בערבית. עכשיו תחשבו על חזן שהיה מבצע קדיש בלחנים של אלביס פרסלי (ובכוונה לא אמרתי בריטני ספירס).

ומרוב שהיהודים קידשו את המוזיקה הערבית, לפעמים הם מבצעים אותה יותר טוב מהערבים. אני עובד עכשיו על ספר פיוטים שנותן רקע לכל הלחנים ולא מסתפק בתואר "עממי". חיפשתי את המקור לשיר "זהו אלי וגואלי", פיוט שחיבר פייטן בשם יעקב מזרחי, שעדיין בחיים, והיום מושר בכל בית כנסת. מצאתי באיזה פורום שהמקור נקרא "ז'אי טקולי". כיוון שאיני יודע ערבית, אני נוהג לחפש את השם באנגלית וכך מתחקה אחר המקור. חיפשתי jay taquli בכל וריאציה אפשרית וגיליתי שאין שום ביצוע בשם הזה ביוטיוב. בצר לי פניתי לערבית, בעזרתו האדיבה של גוגל טרנסלייט, והקלדתי בשורת החיפוש: جاي تقولي. סוף סוף מצאתי את המקור. מדובר בלחן של עבדל קאדר אלחלואני, מלחין סעודי שמת ב-2013. מה הבנתי? שהשיר הזה מת מזמן, אבל אצל היהודים חי בכל הכוח. יש ביוטיוב שני ביצועים שונים של יהודים חובשי כיפה, בערבית שוטפת - האחד של זיו יחזקאל והשני של אריאל כהן (באמצעות תזמורת פירקת אלנור  Firqat Alnoor اوركسترا فرقة النور שמחדשת קלאסיקות ערביות) - לשיר ששום זמר ערבי לא שר כבר 40 שנה. מדהים.

המסר מובן מאליו. שוב הביאה המזרחיוּת הדתית פתיחות, עממיות, מסורת, מתינות, היגיון ורגש אנושי טהור. כי מה ירושלמי מחלבּ צריך בחייו יותר ממוזיקה מ"בית אבא", בית כנסת, כוס תה עם נענע וכמה חברים עם לב להקשיב ואוזן לשמוע? זה מה שהמוזיקה הערבית הכניסה לתפילה הירושלמית וזה מה שהיא הייתה אמורה לסמל, עד היום.

* * *

לע"נ הרב עובדיה שהיה חובב נלהב של מוזיקה ערבית.

כאן למטה בתמונה רשימת הקלאסיקות בכתב ידו:


כאן מנסה לבצע כמו שצריך את הפיוט "יפרח וירבה" שהולבש על הלחן "איפרח יא אלבי" של אום כולתום, במקאם נהוונד]