‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות

8.08.2015

אנדרדוס | דתיים לאומים מצחיקים, יש דבר כזה

טוב, מי שלא ראה את הקליפ האחרון של אנדרדוס, "סנדלים", לא ראה קליפ ביינישי כה מוצלח מימיו.

ועוד מילה: אין לי ספק שבמימד הזמן, במלוא הרצינות, אנדרדוס יירשמו כאלה שסימנו את המהפכה האמיתית בהומור הפנים-מגזרי: מבדיחות עבשות על שוויגעריות ודג מלוח קיבלנו סרטונים מושקעים, קריאייטיביוּת, ירידה לדקויות וניתוח, באיזמל מנתחים קר, של הניואנסים, הקטנות והשוונצים של המגזר הדתי.

ומה שיפה, החבורה מלאת החן הזאת לא מתלכלכת: ההומור שלהם באשכרה זך ונקי. אל תקלו בכך ראש; בעידן שבו עולם הסטנד-אפ מלא במצחיקנים בשקל שעסוקים בעיקר בטינופים מחדר המיטות, בנפיחות, בחיקויים של יונה גוססת ובלעג שיטתי על מסכני העולם – אנדרדוס מביאים לנו הומור שנון וקליל, מדויק וחף מגסויות. הם מצליחים להצחיק למרות המסגרת הדתית הקשוחה שמכתיבה כללים נוקשים של מותר ואסור. והם עושים זאת כמו לוליין על חבל דק, נוגעים בעניינים המגזריים בגבול הטעם הטוב, משדרים על התדר הדתי-לאומי עם בדיחות מדויקות ומושחזות, מאלתרים במקומות הנכונים ויורים את הפאנצ'ים בזמן. נכון, מי שלא בקי בנבכי המגזר ירגיש כמו חוצן מול רביעיית אנדרדוס. אבל זה מה שכיף, תודו; אין יותר מצחיק מבדיחות פנימיות.

בעוד כמה שנים, אנדרדוס יהיו הגשש החיוור של הציבור הדתי. כמו הגששים, שהצליחו בשעתו לפרק את הישראליוּת לגורמים ולצחוק עליה במינון ובטעם הנכון, כך גם אנדרדוס: באמצעות עשרות קליפים, מטבעות לשון, שירים ודמויות הם הפכו לביטוי המייצג של הדתיים הלאומיים. הארבעה הללו חצו כבר מזמן את רף החלטורה – "הליצנים שעושים קונצים", כפי שאמר לי פעם ראש הישיבה – ואוטוטו נוגעים במקום שיעמיד אותם בשורה אחת עם גדולי הסטנדאפיסטים שהיו פה. או במקום הריאלי ברשימת הבית היהודי. הכל יכול להיות.


7.17.2015

פעם הייתי אוהד בית''ר

פעם הייתי אוהד בית"ר.

בילדותי, הערצתי את בית"ר כמו פסיכי. הייתי אוסף עיתונים וגוזר מהם תצלומים של שחקני בית"ר. מאות גזירי עיתון היו שמורים אצלי בקנאות בתוך מגירה סודית. בכל פורים היו לי שתי תחפושות, אחת ברוח האופנה החולפת ואחת של בית"ר: קאובוי ואוהד בית"ר; פאנקיסט ואוהד בית"ר; גורילה ואוהד בית"ר; ובשנת השיא – בערב התחפשתי לחלוץ בית"ר השמאלי, אלי אוחנה, וביום לחלוץ בית"ר הימני, רונן חרזי.

ההיסטוריה של בית"ר יושבת אצלי בזיכרון כמעט כמו האלפבית. ה'גרסא דינקותא' שלי כוללת הרכבים של שחקנים, תוצאות משחקים ושערים בלתי נשכחים. כל שבת אחרי מנחה, כשאבא שלי ישב בבית הכנסת ואכל סעודה שלישית, הייתי הולך לניסים לשאול כמה עשתה בית"ר. ניסים, נשמתו בגן עדן, היה תחנת הממסר שלנו; יושב בסובארו שלו חצי מהשבת, עם גרעינים וקולה ושתי דלתות קדמיות פתוחות, מקשיב ברדיו ל"שירים ושערים" ומעדכן את הדתיים על תוצאות המשחקים. לפי המבט שלו ידעתי מרחוק מה הייתה התוצאה. בשבת שבית"ר הפסידה הוא היה מפרק חצי פאקט סיגריות (בעצם, גם כשהיא ניצחה). כולם ידעו איפה החנייה של ניסים לפי קליפות הגרעינים ובדלי סיגריות שהושארו על הכביש.

בכתה ט' למדתי בנתיב-מאיר. הישיבה ממוקמת בבית וגן, מרחק לא גדול ממגרש האימונים של בית"ר. הייתי יורד אחרי הלימודים, ברגל, לראות את האימונים מרחוק, ואחר כך עולה את העלייה המפרכת חזרה לישיבה. נקשרתי לכמה חרדים-שבבניקים מבית וגן, שהיו משתפים איתי פעולה; עמדנו זה לצד זה, בהרמוניה מושלמת, חרדים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, והסתכלנו על שחקני בית"ר עושים מתיחות. הריגוש היה מטורף.

"אמא וקבוצת כדורגל הם שני הדברים היחידים בחיים שאנחנו לא מחליפים", קובעת האמרה המפורסמת. גם אני חשבתי שאהבת הכדורגל היא משהו שנולדים איתו. שלכל איש יש שם וקבוצת כדורגל שאותה הוא אוהד. מילים כמו "דם", "לב" ו"נשמה" היו חלק בסיסי בלקסיקון שלי, בכל מה שקשור לכדורגל. הייתי אולי בן עשר, אבל נשבעתי שלעולם לא תצעדי לבד, בית"ר.

אני במדי בית"ר לצד אחותי הנסיכה הבית"רית


בית"ר ירושלים של אז הייתה הקבוצה של המדינה. ראשי ממשלות היו פוקדים בקביעות את משחקיה. שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור בכירים היו נחלצים לעזרתה כשנקלעה למשברים. היא ייצגה את בירת ישראל, הגדירה השתייכות פוליטית ומעמדית, ובשיא תהילתה התיימרה להיות סמל ממלכתי ולאומי. שני המושגים הללו, בית"ר וירושלים, קיפלו בתוכם מטען ערכי והיסטורי כבד. אוהדיה בכל הארץ נשבעו לסמל המנורה, הזילו דמעה בהפסדים והתקינו לעצמם ימי חג בניצחונות. שיירות של כלי רכב היו נוסעות לטדי ברעש צפירות מחריש אוזניים.

היה פעם מושג שנקרא "הדר ז'בוטינסקי", ששיקף יושרה והגינות, מודל לתרבות שהיא במהותה אצילית – המקרינה על סביבותיה ואמורה לשמש בסיס לחברה ציונית-יהודית חדשה. קברניטי הקבוצה השתמשו במושג הרומנטי הזה לא מעט, לא רק בשם ובסמל המועדון, אלא מתוך מגמה אמיתית שבית"ר תייצג את מסורת ז'בוטינסקי הקדומה. בית"ר הייתה הביטוי החזק ביותר בספורט הישראלי ל"אוהדי נשמה": אהבה אותנטית, רגשית ועמוקה, כזאת שמנותק מאופנות חולפות, הצלחות וכישלונות. גם כשאוהדי בית"ר התנהגו בצורה לא ראויה, מיד היו מתנערים מכך ראשי הקבוצה, ומגנים בפומבי את אותו ה"קומץ".

השנים נקפו, משפחתי עזבה את איזור ירושלים, ואני התרחקתי מבית"ר. המשכתי לעקוב, אך לא מקרוב, מנסה להנחיל את המורשת בעיקר לאחיי הצעירים. התאכזבתי לראות איך הקבוצה הירושלמית מחליפה ידיים כמטבע עובר לסוחר, ואיך קומץ של אופורטוניסטים, גזענים ומאכערים משתלט עליה. קבוצת הנשמה שאהבתי הפכה לפארסה מתמשכת, החליפה בעלים כל שנתיים, ניסים ונפלאות היו פוקדים אותה תדיר. חוסר יציבות, תאוות בצע של שחקנים, הקצנה של אוהדי בית"ר, מחנאות של אוהדים (בעיקר "לה פמיליה"), וניסיונות לרכב על בית"ר פוליטית – גרמו לאוהדים רבים לנטוש את הקבוצה הירושלמית.

להיות אוהד בית"ר הפך לחוויה מפוקפקת. אם פעם אנשים כמו רובי ריבלין היו מגיעים לכל משחק, היום היציע התמלא באנשים שהם, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק הישראלי היפה. אם תרצו, ערסים, במובן הרע של המילה. כמובן לא נכליל: יש לי חברים ירושלמים טובים ויקרים שאוהדים את בית"ר בכל ליבם, אבל מה לעשות, גם הם מודים, הסחורה ביציע לא משהו.

בשנים האחרונות הפך המיעוט החבלני והגזעני לרוב. המועדון הפך לכלי שרת בידיהם של ציניקנים. התנועה של המדינה הפכה לשנואה של המדינה. אוהדי בית"ר הפגינו כל פעם שיאים של גזענות, אלימות ורדידות. גם אנשים טובים שליוו את הקבוצה בעבר – טרקו לה דלת ועזבו אותה לאנחות. אנשים החלו לבוז לבית"ר בפרט ולכדורגל הישראלי בכלל, שמייצר לנו בעיקר רכילויות, שערוריות, שנאה, גזענות ופילוג.

רימוני העשן במגרש בבלגיה
האירוע אתמול בבלגיה חרג מגבולות הספורט. בית"ר הבאישה לא רק את המועדון הביזיוני שלה, אלא גם את המדינה, את היהדות ואת הישראלים באשר הם. אוהדיה האלימים, ששפכו בטיפשותם נפט על להבת האנטישמיות, צריכים לעמוד לדין בישראל. תמונותיהם צריכות להתפרסם לעיני כל. ההתגרות שלהם בבלגים וזריקת רימוני העשן והחפצים למגרש, הפכו לידיעה ראשית בכל העולם. ישראל שוב הצטיירה כחממה של טירוף ולוחמנות.

בכל מה שקשור לאהדת כדורגל הפכתי לאגנוסטי. אתאיסט של דת הכדורגל. נראה לי היום קצת משונה לסגוד לחבורת צעירים, שתרומתם לאנושות – אני הולך להישמע זקן עכשיו – מסתכמת בהבקעת כמה שערים. ממילא אין לסגידה הזאת הסבר מניח את הדעת. אבל נשאיר את הדיון הפילוסופי על הערצת ספורטאים לפעם אחרת; אם מה שנשאר מהכדורגל הישראלי זה בעיקר אלימות וכוחנות, אין לי חלק ונחלה עמו.




עיתון פתיחת עונת הכדורגל לשנת 1997 שעדיין שוכב אצלי באיזה קלסר, מחכה שאגזור אותו

6.19.2015

מה באמת רוצה עודד קוטלר?

בחיי, אני לא מבין מה רוצים הקוטלרים.

בעצם כן, הם רוצים כסף.
▫ ▪ ▫
קוטלר. תחי החוצפה ועזות המצח
הם רוצים שהכסף שלנו ילך למימון הפעילות שלהם. שאנחנו, הפרולטריון הנבער, הבהמות, מנשקי הקמעות, נמשיך לשלם מע"מ ומס הכנסה ומס-בלו לקופת המדינה, כדי שהמדינה תממן אותם, את אצולת התרבות הישראלית. ומה היא אותה "תרבות" אם לא קמפיין אנטי-ישראלי מתוזמר היטב? המלחמה היא הרי לא על התרבות הלגיטימית – 99% מהיצירה הישראלית הנפלאה – אלא על תרבות השוליים שהם מתעקשים שנמשיך כולנו לממן. אה כן, ושנשלם על הדרך למחבל על יצירת המופת המופלאה שלו, ותיכף גם יגאל עמיר יבקש תמלוגים על הסרט המהולל שהפיקו על חייו.

וכל זה מהכסף שלנו. אתם קולטים! אנחנו, הבהמות, צריכים לשלם על זה!

מה שעצוב בסיפור הזה הוא שהקוטלרים שוכחים שהמימון שלהם מגיע מקופת מדינת ישראל, ולא, נגיד, מאיזו קרן דמיונית שרשומה בטאבו על שם אמני תל-אביב. היד צריכה לרעוד כשהיא נוגעת בקופה הציבורית, שמתמלאת הודות לעמל כפיהם של מיליוני ישראלים עובדים, שלא יושבים בסינמטקים ולא מבלים צהריים נעימים בתיאטרון פרינג' ובתערוכות פולקלור. רשימת ההמתנה לכסף הזה ארוכה. הדרישה שהמדינה תממן את תרבות השוליים הסהרורית היא מחוצפת ועזת פנים. שקוטלר יסבסד מכיסו הצגות / סרטים על רוצחים. אני מעדיף שהכסף שלנו ילך למקומות טובים יותר.