זה מה שקורה כשנותנים ל-Google Photos להשתולל עם התמונות שלך
יוֹמָן רֶשֶׁת עַל חֶבְרָה, מִשְׁפָּט, יִשְׂרְאֵלִיּוּת, מִשְׁפָּחָה, יַהֲדוּת וּקְצָת שֵׂכֶל יָשָׁר. מֵאָז 2003.
31 במאי 2016
15 במאי 2016
במדינת גוגל
דמיינו לכם שגוגל מקבלת על עצמה משימת ענק: לתפעל בירוקרטיה של מדינה שלמה. דמיינו שכל הפקידוּת הממשלתית עוברת לניהולם של מהנדסי ועובדי גוגל. חשבו רגע על המשרד הממשלתי האפור שנתקלתם בו לאחרונה – כן, איפה שעמדתם בתור 45 דקות – והחליפו אותו ביעילות, בחדשנות ובגאונות של גוגל. איך באמת זה יעבוד שם, במדינת גוגל?
ובכן, נתחיל עם מה שברור לכל: לגוגל עדיין אין מדינה וכנראה היא לא צריכה כזאת; גוגל היא תאגיד שחזק מרוב מדינת העולם, עם שווי שוק של כ-480 מיליארד דולר, למעלה ממיליון שרתים, מיליארדי משתמשים ויותר מ-70 סניפים ב-40 מדינות שונות. גוגל מזמן אינה רק המנהיגה הבלתי-מעורערת של אומת האינטרנט – היא הקטר הדוהר של הטכנולוגיה והחדשנות בעולם כולו. המנוע של אלפבית-גוגל – מלבד היותו מנוע החיפוש הפופולרי בעולם – עובד במלוא הקיטור על שורה ארוכה של פיתוחים עתידניים, במגוון רחב של תחומים: תעופה וחלל, רובוטיקה, מכוניות אוטונומיות, אופטיקה, בינה מלאכותית, תשתיות עירוניות, מציאות רבודה, ננו רפואה והיד עוד נטויה. וכן, אם התעניינתם, לאחרונה פורסם כי גוגל שוקדת על הקמת עיר דיגיטלית.
אבל בואו נניח רגע בצד את הטכנולוגיות העתידניות, ונדמיין את חיי היום-יום במדינת גוגל. זוהי מדינה שלכל תושב בה יהיה חשבון אינטרנט אישי, פשוט להפעלה, שבו ירוכזו כל השירותים הקשורים אליו, בדומה לאופן שגוגל פורשׂת בפניכם כיום את שלל מוצריה. בגוגל-ממשלה תקבלו בהזדהות אחת את מגוון השירותים לאזרח: תחדשו דרכון, תרשמו את הילדה לגן, תפתחו חברה, תשלמו ארנונה, תחליפו קופת חולים או תגישו דוחות למס הכנסה. הבירוקרטיה תוגש בצורה מקוונת, בעזרת מערכות ידידותיות, יציבות ואמינות, שתדענה להעניק שירות באופן עיוור וניטרלי, בלי קומבינות ומאכערים, ובלי לפגוש פקידים שחוקים שמתים לצאת הבייתה בשתיים כדי להוציא את הילד מהמעון.
למנהלי מדינת גוגל ברור שכיוון שהממשלה היא גוף אחד עם זרועות רבות – אין צורך לטרטר אזרח ממשרד ממשלתי אחד למשנהו. הגופים הממשלתיים ידעו לדבר אחד עם השני – לא פיזית, אלא טכנולוגית. פתרונות בין-משרדיים יינתנו בנקודת זמן אחת, בלי לצאת מהבית ובלי להתנצח עם פקידים. אתה כאזרח תוכל להחליט איזה מידע אתה מעוניין להעביר למשרד ממשלתי זה או אחר. המידע יישמר במאגריה המאובטחים של מדינת גוגל, ההרשאות יהיו בידי האזרח.
מכשיר הפקס ייצא מחוץ לחוק. גם מכתבים בדואר רשום. במדינת גוגל לא יתייקו ניירת, לא ינהלו ארכיוני ענק עם מיליוני מסמכים מצהיבים, לא ישלמו סכומים שערורייתיים כדי לתחזק גופים ארכאיים ומיותרים. עקרונות של שקיפות וחופש מידע יהיו עקרונות יסוד: ארכיונים יועלו לרשת, מידע ציבורי יהיה נגיש לכולם.
במדינת גוגל תהיינה מערכות שיודעות למצות את הזכויות שלך, מבלי שתצטרך לרדוף אחרי פקידים ובלי לשרוף חצי יום. הן תדענה להסתנכרן אחת עם השניה, כך שנהנה משירותים ממשלתיים מבלי לראות פקיד או להמתין לשעות המענה טלפוני בין 10 ל-11 בבוקר. תוכל להתעדכן אונליין על אופן הטיפול בענייניך. אם בית חולים ציבורי קבע לך אחוזי נכות, המדינה תדע לשלם לך גם בלי שתעמוד, נכה ומותש, בתור למילוי טפסים בלשכת הביטוח הלאומי הסמוכה לביתך.
במדינת גוגל שירותים לא מוצלחים ייסגרו. פרויקטים כושלים ייגנזו. מנהלים חסרי חזון יפוטרו. מערכות המידע של המדינה יעניקו שירות כה מוצלח שהצורך בפקידוּת אנושית יהיה מזערי. מדינת גוגל תנוהל על ידי מהנדסים שמומחים במציאת פתרונות לבעיות, ולא על ידי עורכי דין שמתפרנסים מיצירת קשיים ובעיות.
המדינה של גוגל תקדיש את עיקר זמנה בחשיבה על שירות ציבורי יעיל. יחידת עילית למאבק בבירוקרטיה – Google Bureaucracy – תוקם מתוך תפיסה ברורה שמלחמה בבירוקרטיה מבטיחה את חוסנה של המדינה, מחזקת את הכלכלה ומצמצמת פערים חברתיים. חוקיה של מדינת גוגל ינוסחו בצורה ברורה, פשוטה, שווה לכל נפש. הממשלה תתמקד באזרח ולא האזרח בממשלה.
▫ ▪ ▫
אפשר להמשיך עוד ולחלום; גוגל כנראה תעדיף לוותר על התענוג בניהול מדינות והבירוקרטיה תישאר איתנו עוד שנים ארוכות. אבל בואו ניקח את גוגל כמשל; משל לארגון שהוא סמל ליעילות, יצירתיות, מעוף וחדשנות. משל לתאגיד שיודע לנהל מערכות ענק בסינרגיה מושלמת, תוך בחירת כוח אדם סופר-איכותי וניצול מקסימלי של הטכנולוגיה. הלוואי על השירות הציבורי.
ובכן, נתחיל עם מה שברור לכל: לגוגל עדיין אין מדינה וכנראה היא לא צריכה כזאת; גוגל היא תאגיד שחזק מרוב מדינת העולם, עם שווי שוק של כ-480 מיליארד דולר, למעלה ממיליון שרתים, מיליארדי משתמשים ויותר מ-70 סניפים ב-40 מדינות שונות. גוגל מזמן אינה רק המנהיגה הבלתי-מעורערת של אומת האינטרנט – היא הקטר הדוהר של הטכנולוגיה והחדשנות בעולם כולו. המנוע של אלפבית-גוגל – מלבד היותו מנוע החיפוש הפופולרי בעולם – עובד במלוא הקיטור על שורה ארוכה של פיתוחים עתידניים, במגוון רחב של תחומים: תעופה וחלל, רובוטיקה, מכוניות אוטונומיות, אופטיקה, בינה מלאכותית, תשתיות עירוניות, מציאות רבודה, ננו רפואה והיד עוד נטויה. וכן, אם התעניינתם, לאחרונה פורסם כי גוגל שוקדת על הקמת עיר דיגיטלית.
אבל בואו נניח רגע בצד את הטכנולוגיות העתידניות, ונדמיין את חיי היום-יום במדינת גוגל. זוהי מדינה שלכל תושב בה יהיה חשבון אינטרנט אישי, פשוט להפעלה, שבו ירוכזו כל השירותים הקשורים אליו, בדומה לאופן שגוגל פורשׂת בפניכם כיום את שלל מוצריה. בגוגל-ממשלה תקבלו בהזדהות אחת את מגוון השירותים לאזרח: תחדשו דרכון, תרשמו את הילדה לגן, תפתחו חברה, תשלמו ארנונה, תחליפו קופת חולים או תגישו דוחות למס הכנסה. הבירוקרטיה תוגש בצורה מקוונת, בעזרת מערכות ידידותיות, יציבות ואמינות, שתדענה להעניק שירות באופן עיוור וניטרלי, בלי קומבינות ומאכערים, ובלי לפגוש פקידים שחוקים שמתים לצאת הבייתה בשתיים כדי להוציא את הילד מהמעון.
למנהלי מדינת גוגל ברור שכיוון שהממשלה היא גוף אחד עם זרועות רבות – אין צורך לטרטר אזרח ממשרד ממשלתי אחד למשנהו. הגופים הממשלתיים ידעו לדבר אחד עם השני – לא פיזית, אלא טכנולוגית. פתרונות בין-משרדיים יינתנו בנקודת זמן אחת, בלי לצאת מהבית ובלי להתנצח עם פקידים. אתה כאזרח תוכל להחליט איזה מידע אתה מעוניין להעביר למשרד ממשלתי זה או אחר. המידע יישמר במאגריה המאובטחים של מדינת גוגל, ההרשאות יהיו בידי האזרח.
מכשיר הפקס ייצא מחוץ לחוק. גם מכתבים בדואר רשום. במדינת גוגל לא יתייקו ניירת, לא ינהלו ארכיוני ענק עם מיליוני מסמכים מצהיבים, לא ישלמו סכומים שערורייתיים כדי לתחזק גופים ארכאיים ומיותרים. עקרונות של שקיפות וחופש מידע יהיו עקרונות יסוד: ארכיונים יועלו לרשת, מידע ציבורי יהיה נגיש לכולם.
במדינת גוגל תהיינה מערכות שיודעות למצות את הזכויות שלך, מבלי שתצטרך לרדוף אחרי פקידים ובלי לשרוף חצי יום. הן תדענה להסתנכרן אחת עם השניה, כך שנהנה משירותים ממשלתיים מבלי לראות פקיד או להמתין לשעות המענה טלפוני בין 10 ל-11 בבוקר. תוכל להתעדכן אונליין על אופן הטיפול בענייניך. אם בית חולים ציבורי קבע לך אחוזי נכות, המדינה תדע לשלם לך גם בלי שתעמוד, נכה ומותש, בתור למילוי טפסים בלשכת הביטוח הלאומי הסמוכה לביתך.
במדינת גוגל שירותים לא מוצלחים ייסגרו. פרויקטים כושלים ייגנזו. מנהלים חסרי חזון יפוטרו. מערכות המידע של המדינה יעניקו שירות כה מוצלח שהצורך בפקידוּת אנושית יהיה מזערי. מדינת גוגל תנוהל על ידי מהנדסים שמומחים במציאת פתרונות לבעיות, ולא על ידי עורכי דין שמתפרנסים מיצירת קשיים ובעיות.
המדינה של גוגל תקדיש את עיקר זמנה בחשיבה על שירות ציבורי יעיל. יחידת עילית למאבק בבירוקרטיה – Google Bureaucracy – תוקם מתוך תפיסה ברורה שמלחמה בבירוקרטיה מבטיחה את חוסנה של המדינה, מחזקת את הכלכלה ומצמצמת פערים חברתיים. חוקיה של מדינת גוגל ינוסחו בצורה ברורה, פשוטה, שווה לכל נפש. הממשלה תתמקד באזרח ולא האזרח בממשלה.
▫ ▪ ▫
אפשר להמשיך עוד ולחלום; גוגל כנראה תעדיף לוותר על התענוג בניהול מדינות והבירוקרטיה תישאר איתנו עוד שנים ארוכות. אבל בואו ניקח את גוגל כמשל; משל לארגון שהוא סמל ליעילות, יצירתיות, מעוף וחדשנות. משל לתאגיד שיודע לנהל מערכות ענק בסינרגיה מושלמת, תוך בחירת כוח אדם סופר-איכותי וניצול מקסימלי של הטכנולוגיה. הלוואי על השירות הציבורי.
12 במאי 2016
סלט ירקות בטעם צה"ל
אם תשאלו אותי מה זה מטבח צבאי אשיב: מטבח צבאי זה זוג ידיים חשופות. זוג ידיים שמנשנשות, שרק טועמות אם יצא טוב, שנכנסות לפה ויוצאות משם מלאות רוק וחוזר חלילה לתוך האוכל, שמוחות אגלי זיעה מהמצח, שמגרדות בבית השחי; אלה דברים ידועים לרבים, והרבה מעשיות ותורה שבעל פה יש על כך, כי מה לעשות, מטבח צבאי זה לא מסעדת השף של בוקששתר ולא מועמד לשני כוכבי מישלן, ומי שלא טוב לו שיבכה לאמא שלו.
עדיף להימנע מביקור במטבח צבאי; ריחות חזקים של טיגון בשמן עמוק, של אוכל מבושל מדי, ואדים – אדים בכל מקום – שנדבקים לבגדים ומשאירים עליהם ריח עז של מטבח. נוח לו לאדם שיפיל עצמו למייבש כביסה ולא ייכנס למקום מהביל כזה.
אבל כל זה לא הכין אותי לזוג הידיים שהיו מופקדות על הכנת הסלט. ידיים עבות שמחוברות לאיש מוצק, אזרח עובד צה"ל שה' יאריך ימיו בטוב ויפרוש בשיבה טובה בגיל 42, אך במחילה, היו אלה שתי הידיים הכי שעירות שראיתם מימיכם. סבך שחור, סמיך ומתולתל, כיסה אותן; כמו שיח היה שיערו מתפשט מפרקי האצבעות, נמשך בעבותות לגב היד, ומשם מטפס צפונה לזרועות ולכתפיים. לידו השמאלית היה מהודק שעון קסיו דיגיטלי שהסתיר תחתיו מושבת עור לבנבנה וסרוחה.
וכשהיה מגיע לעבודה, היה פושט את חולצתו ונשאר בגופיה לבנה הקטנה ממידותיו, שכיסתה עד כטפח מעל הפופיק, ותיכף מתפנה לחיתוך הסלט. האיש אמן בהכנת סלט. היה מוציא שתי סכינים, משייף אותן זו בזו, תופס מלפפון, נוגס את הגבעול הקטן בראשו ויורק הצידה, ומיד מתחיל באומנותו. טק טק טק, טיק טיק טיק, מרים בשתי ידיו את הירקות הפרוסים ומשליך לפח פלסטיק שחור 60 ליטר.
כן, זהו פרט חשוב: את הסלט היו מכינים בתוך פח שחור ענק עם מכסה, כזה שיש בבתי ספר, שבימים כתיקונם משמש לאשפה רטובה. מדובר בכלי אטום, שימושי מאד, שאפשר בקלות להסב אותו לטובת ספונג'ה, איסוף עלים או ניקוז שפכים. פעם בתיכון, ידידי תומר הכניס ילד שלם לתוך פח כזה. את הסלט היו מכינים בבוקר, והיינו נהנים ממנו גם בארוחת הבוקר, גם בצהריים וגם בערב.
ואחרי שמילא את הפח מלוא גדותיו במלפפונים ועגבניות ופלפלים ובצלים קצוצים, היה משקע את שתי ידיו עמוק בתוכו, וכשכולו גוחן פנימה מערבב בכפות ידיו ובזרועותיו את הסלט, גורף את המלפפונים שבתחתית הפח לראש ואת העגבניות דוחק פנימה. זאת הייתה פעילות פיזית מאומצת. טיפות זיעה טפטפו פנימה, מה שבטח איפשר לחסוך קצת במלח ולימון.
אחר כך היה מזדקף. נושם אוויר, ממלא בכף ידו חופן מלח ובוזק על הסלט, שופך חצי ג'ריקן שמן לעידון הטעם, ושוב רוכן וגוהר מלוא גופו עד שסנטרו ממש נוגע בסלט, ומערבל את הירקות. וכשהוציא את ידיו, אדרת השיער המפוארת שבזרועותיו הייתה משומנת ומסורקת להפליא, עד שפעם המלצתי לו להוסיף לסלט קצת קונדישינר.
הטבח לא הסתפק בכך. היה סוגר את המכסה, מרים את הפח על כל תכולתו, ומנער אותו. זהו מחזה מרנין: כמו לוחם סומו שאוחז בחגורת יריבו, כמו חתן בריקוד סלואו עם אהובתו, היה הטבח אוחז את הפח בשני צידיו, מצמיד אותו חזק לבית החזה כדי שלא ייפתח חלילה, ושניהם – הטבח והפח – מתנערים בריקוד מלא אקסטזה, מקפצצים ומתנועעים ורוטטים, מהודקים ומחובקים, כדי שהמלפפונים והעגבניות יתערבבו יפה יפה.
מאז שיננתי לעצמי: תאכל בלי לשאול שאלות, אל תנסה לחקור במופלא ממך, ומה שאתה לא יודע לא קיים. יש פתגם: אל תסתכל בצלחת של אחרים, ואני מוסיף – אל תסתכל בצלחת של עצמך.
עדיף להימנע מביקור במטבח צבאי; ריחות חזקים של טיגון בשמן עמוק, של אוכל מבושל מדי, ואדים – אדים בכל מקום – שנדבקים לבגדים ומשאירים עליהם ריח עז של מטבח. נוח לו לאדם שיפיל עצמו למייבש כביסה ולא ייכנס למקום מהביל כזה.
וכשהיה מגיע לעבודה, היה פושט את חולצתו ונשאר בגופיה לבנה הקטנה ממידותיו, שכיסתה עד כטפח מעל הפופיק, ותיכף מתפנה לחיתוך הסלט. האיש אמן בהכנת סלט. היה מוציא שתי סכינים, משייף אותן זו בזו, תופס מלפפון, נוגס את הגבעול הקטן בראשו ויורק הצידה, ומיד מתחיל באומנותו. טק טק טק, טיק טיק טיק, מרים בשתי ידיו את הירקות הפרוסים ומשליך לפח פלסטיק שחור 60 ליטר.
 |
| כזה פח, אם התעניינתם |
ואחרי שמילא את הפח מלוא גדותיו במלפפונים ועגבניות ופלפלים ובצלים קצוצים, היה משקע את שתי ידיו עמוק בתוכו, וכשכולו גוחן פנימה מערבב בכפות ידיו ובזרועותיו את הסלט, גורף את המלפפונים שבתחתית הפח לראש ואת העגבניות דוחק פנימה. זאת הייתה פעילות פיזית מאומצת. טיפות זיעה טפטפו פנימה, מה שבטח איפשר לחסוך קצת במלח ולימון.
אחר כך היה מזדקף. נושם אוויר, ממלא בכף ידו חופן מלח ובוזק על הסלט, שופך חצי ג'ריקן שמן לעידון הטעם, ושוב רוכן וגוהר מלוא גופו עד שסנטרו ממש נוגע בסלט, ומערבל את הירקות. וכשהוציא את ידיו, אדרת השיער המפוארת שבזרועותיו הייתה משומנת ומסורקת להפליא, עד שפעם המלצתי לו להוסיף לסלט קצת קונדישינר.
הטבח לא הסתפק בכך. היה סוגר את המכסה, מרים את הפח על כל תכולתו, ומנער אותו. זהו מחזה מרנין: כמו לוחם סומו שאוחז בחגורת יריבו, כמו חתן בריקוד סלואו עם אהובתו, היה הטבח אוחז את הפח בשני צידיו, מצמיד אותו חזק לבית החזה כדי שלא ייפתח חלילה, ושניהם – הטבח והפח – מתנערים בריקוד מלא אקסטזה, מקפצצים ומתנועעים ורוטטים, מהודקים ומחובקים, כדי שהמלפפונים והעגבניות יתערבבו יפה יפה.
מאז שיננתי לעצמי: תאכל בלי לשאול שאלות, אל תנסה לחקור במופלא ממך, ומה שאתה לא יודע לא קיים. יש פתגם: אל תסתכל בצלחת של אחרים, ואני מוסיף – אל תסתכל בצלחת של עצמך.
 |
| וזה הפתרון |
10 במאי 2016
דברים לזכרו של סגן אודי אלגרבלי | יום הזיכרון תשע"ו
אודי נפל בלבנון בקיץ 1994.
בשעה בה נהרג אודי קיבל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, את פרס השלום של אונסק"ו בפאריז, יחד עם יאסר ערפאת. העיתון למחרת התחלק לשניים: בחלק העליון דווח על נפילתו של אודי – "קצין נהרג מפגיעת טיל במוצב המוות בלבנון", ומתחת תמונתם של רבין, פרס וערפאת, לצד הכותרת – "רבין: בן אחד מארבעה נותר למשפחת קפלן. בשבילו הלכנו אל השלום". 22 שנה אחרי, זה עדיין צורם לי. ראש הממשלה נואם לצד ערפאת בטקס קבלת פרס האו"ם לשלום, וביקום המקביל בלבנון – יקום זר לחלוטין מקוקטייל השלום והטוקסידו בפאריז – בן-דוד שלי נהרג.
 |
| ידיעות אחרונות, 7.7.1994 |
למחרת אותו היום נרצח אח של ידידי הדר פרנקנטל, אריק, שיריונר בן 19 – נחטף ועונה ונדקר לאחר שעלה על טרמפ. גופתו הושלכה ליד רמאללה, נשקו האישי נלקח. שוב העיתון נחלק לשניים: בחלקו העליון דווח על רציחתם של אריק פרנקנטל ושרית פריגל בת ה-17, ובחלקו התחתון – תמונותיהם של אריק ושל אודי, ותיעוד קורע לב מהלווייתו של אודי, כשמעליה הכותרת "זעקה במקום יום הולדת". כן, אודי נהרג ביום הולדתו ה-22.
 |
| ידיעות אחרונות, 8.7.1994 |
שיחות השלום נמשכו, הטרור הלך וגבר. אסון רדף אסון. שלושה ימים לאחר נפילתו של אודי עזבה צמרת אש"ף בראשות ערפאת את טוניס והגיעה לעזה. ישראל קיבלה אותם בכבוד מלכים. שבוע אחר כך החריד פיגוע עצום את בניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נהרגו 85 בני אדם ונפצעו 330. תיכף לאחריו פיגוע נוסף בשגרירות ישראל בלונדון. הפלסטינים החלו בפיגועי ההתאבדות שגבו חיים של עשרות; בקו 5 נרצחו 22 איש בלב דיזינגוף. נחשון וקסמן נחטף. ישראל הייתה מטורפת ומסוחררת, הטרור הדביק אותנו בכל פינה.
הזיכרון הלאומי שלנו קצר, הזיכרון הפרטי שלנו ארוך.
הזיכרון הלאומי שלנו קצר, כי אנו צריכים לפנות מקום לטרגדיות חדשות. הזיכרון הלאומי שלנו מתעתע, מגויס פוליטית, נתון לספקולציות של יותר מדי אנשים שמנסים לעוות את ההיסטוריה בהתאם להשקפת עולמם: חלק מתרפקים באופוריה על התקופה הזאת, כאילו השלום ממש עמד בפתח, וחלק זוכרים מהתקופה ההיא את אירועי הדמים ו"קרבנות השלום". הזיכרון הקולקטיבי-ישראלי הוא מחלוקת מתמשכת, בה כל צד מנסה לגייס לעצמו ההיסטוריה ומסקנותיה.
אבל בזיכרון הפרטי של משפחתנו, אודי הוא דמות נוכחת הרבה מעל המקום והזמן. היא נוכחת בחיינו לא רק כזיכרון עמום וכתמונות באלבומים ישנים שמזכירים מה אודי עשה ואיפה היה, אלא בזיכרוננו החי, היומיומי, שצופה פני עתיד, ובוחן כל העת מה אפשר ללמוד מדרך החיים שהתווה לנו אודי – דרך חיים שמקדמת ערכים של אחדות, התנדבות, סובלנות, אחריות חברתית, שיח וערבות הדדית, עשייה משותפת ונתינה – רוח יהודית, רוח ישראלית.
הדוד והדודה שלי, מרדכי וג'ורג'ט, וילדיהם המבורכים, ייסדו את בנתיבי אודי. זוהי עמותה מופלאה שמקימה גרעינים, מפגישה חניכים דתיים וחילוניים מתנועות נוער שונות ופועלת לקידום המנהיגות בצה"ל. קצרה היריעה מלפרט על הפרויקטים המדהימים שהוקמו בנתיביו של אודי. מאות קצינים וקצינות בחיל התקשוב צועדים מזה כ-20 שנה ב"מסע אודי"; חניכים מתנועות נוער, אוכלוסיות רווחה, ילדי קייטנות – נחשפים מדי יום לפעילות חברתית ענפה, נאמנה לערכים שאודי הנחיל לנו. רוחו הגדולה של אודי מפעמת יותר מתמיד.
יהי זכרו ברוך ותהי מורשתו עמנו לעד.
8 במאי 2016
כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי | סיפורו של סַמָּל ביטון
כשהייתי בטירונות היה לי סַמָּל שקראו לו ביטון, רק 'ביטון', כנראה שלא היה לו שם פרטי, ואם אני מעריך נכון אבא ואמא שלו גם קוראים לו ככה. הסמל ביטון אהב להתעלל בי. פעם אחת הוא קרא לי ממרחק של קילומטר ורבע – "אלגרבליייי", ואני עניתי "כן המפקד!". ביטון חייך את חיוכו הממזרי, הדליק סיגריה ואמר – "המפקד קראת לי, אה? בשבילך טוראי אלגרבלי אני הַסַּמָּל, וכשאתה עונה לי אתה עונה 'כן הסמל', היִינו ברורים, כן – מה לא – יש לך שעתיים ביציאה, זתומרת שבת".
"כן ביטון! הסמל! כן הסמל!".
וכך התנהלו העניינים בינינו. ביטון הסתובב כעוס באופן כללי, אבל בעיקר נהנה להתעצבן עליי. עשיתי יותר שכיבות סמיכה בטירונות משעשיתי כל ימי חיי. גרפתי עלים, שימנתי נשקים, ליקטתי בדלי סיגריות מכל פינה בבסיס. זחלתי פעם עם אפוד וקסדה ופק"ל מים ואלונקה וספסל על הגב כי הלכתי עם כפתור פתוח בכיס החולצה. הרגשתי שזה עושה לו טוב – "העצמה אישית" כמו שקוראים לזה היום – ובאמת השתדלתי שלא לקלקל לו את הכיף. פעם אפילו תפסתי אותו ממלמל בחשאי, כמו אנשים שמזמזמים לעצמם שיר ששמעו הבוקר ברדיו, "אלגרבלי הזה מעצבן אותי, מעצבן אותי".
ביום חמישי אחד, לפני שנוסעים לסופ"ש, היה מסדר יציאה, וביטון הסתובב כדי לראות שכולנו מגולחים ויפים. כולם היו מגולחים ויפים, חוץ ממני, החייל היחיד בצה"ל שהסתובב עם זקנקן תיש. וגם הכומתה הייתה בצד הלא נכון, ואם נהיה כנים – אז תדעו שבדיוק הייתי רעב אז החזקתי שקית עוגיות שחור לבן שמוכרים בקנטינה בשבע שקל. ביטון כעס, "כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי", הוא אמר והדליק סיגריה, ואז קרא לי אליו ל"לשכת הסמל" – שם יומרני למדי לאוהל מתפרק שבו היו מיטת שדה מרופדת בשמיכות סקביאס, שתי מאפרות וערימת עיתוני ספורט.
"אני מודיע לך שאתה מעצבן אותי ושלא באת לי טוב בעין מהיום הראשון שלך פה", הוא התיישב על המיטה ואני נעמדתי מולו עם ידיים מאחורי הגב, "ותמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך".
"כן המפקד", עניתי "הסמל הסמל! סליחה הסמל!".
"הבנתי אותך אלגרבלי, בא לך להסתבך איתי".
הוא הוריד את משקפי השמש והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לקח נשימה ארוכה, עברו חמש שניות של שקט, ופתאום נפלט לי איזה צחוק קטן. חִי פצפון כזה. ואז גם לביטון התפלק איזה חיוך אותו הוא הסתיר עם היד, ועברו עוד שלוש שניות של שקט, וכל מה שאני זוכר אחר-כך זה טירוף חושים של צחוק פסיכי: אני וביטון באוהל ושנינו צוחקים את הצחוק הכי משוגע שהיה לי בחיים – צחוק מפגר, בלתי נשלט – איך שאני מסתכל על הביטון הזה הבטן מתהפכת לי מרוב צחוק, שנינו מורידים את העיניים, נרגעים לשניה וחצי, מסתכלים אחד על השני, ושוב נשפכים על הרצפה, אולי עשר דקות נקרעים ככה כמו איזה ילדים בני שתיים.
ביטון אמר לי שגם אם יהיו כל הימים שבת וכל החיים טירונות – אין עונש מתאים לביזיון הזה שהתנהל פה עכשיו. "עכשיו סע הבייתה לאמא, אלגרבלי, שבת שלום".
"כן ביטון! הסמל! כן הסמל!".
ביום חמישי אחד, לפני שנוסעים לסופ"ש, היה מסדר יציאה, וביטון הסתובב כדי לראות שכולנו מגולחים ויפים. כולם היו מגולחים ויפים, חוץ ממני, החייל היחיד בצה"ל שהסתובב עם זקנקן תיש. וגם הכומתה הייתה בצד הלא נכון, ואם נהיה כנים – אז תדעו שבדיוק הייתי רעב אז החזקתי שקית עוגיות שחור לבן שמוכרים בקנטינה בשבע שקל. ביטון כעס, "כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי", הוא אמר והדליק סיגריה, ואז קרא לי אליו ל"לשכת הסמל" – שם יומרני למדי לאוהל מתפרק שבו היו מיטת שדה מרופדת בשמיכות סקביאס, שתי מאפרות וערימת עיתוני ספורט.
"אני מודיע לך שאתה מעצבן אותי ושלא באת לי טוב בעין מהיום הראשון שלך פה", הוא התיישב על המיטה ואני נעמדתי מולו עם ידיים מאחורי הגב, "ותמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך".
"כן המפקד", עניתי "הסמל הסמל! סליחה הסמל!".
"הבנתי אותך אלגרבלי, בא לך להסתבך איתי".
הוא הוריד את משקפי השמש והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לקח נשימה ארוכה, עברו חמש שניות של שקט, ופתאום נפלט לי איזה צחוק קטן. חִי פצפון כזה. ואז גם לביטון התפלק איזה חיוך אותו הוא הסתיר עם היד, ועברו עוד שלוש שניות של שקט, וכל מה שאני זוכר אחר-כך זה טירוף חושים של צחוק פסיכי: אני וביטון באוהל ושנינו צוחקים את הצחוק הכי משוגע שהיה לי בחיים – צחוק מפגר, בלתי נשלט – איך שאני מסתכל על הביטון הזה הבטן מתהפכת לי מרוב צחוק, שנינו מורידים את העיניים, נרגעים לשניה וחצי, מסתכלים אחד על השני, ושוב נשפכים על הרצפה, אולי עשר דקות נקרעים ככה כמו איזה ילדים בני שתיים.
ביטון אמר לי שגם אם יהיו כל הימים שבת וכל החיים טירונות – אין עונש מתאים לביזיון הזה שהתנהל פה עכשיו. "עכשיו סע הבייתה לאמא, אלגרבלי, שבת שלום".
5 במאי 2016
יום השואה תשע"ו - מה הפתיע אותי בלוח השנה של מרכז הרב
היום, יום השואה, נזדמנתי לביתו של חבר רחוק, חרד"לניק במקצועו. יש לו בית צנוע במיוחד, ועל הקיר תלוי, איך לא, לוח שנה של ישיבת מרכז הרב. בזמן שהוא התעסק בהידוק הגרביים שמתחת לסנדלים, נשענתי על הקיר והתבוננתי בזיגוג עיניים בלוח השנה. הלוח היה פתוח על חודש אייר שיחול בעוד יומיים.
▫ ▪ ▫
בכל יום עצמאות מקפידים ראשי ממשלה לשאת נאום מלא ציונות ב"מרכז הרב", מסמליה המובהקים של הציונות הדתית. לכן, די מתבקש שבחודש אייר, שבו חל יום העצמאות, מתנוססת בחלק העליון של לוח השנה תמונתם של ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים מקיפים את ראש הישיבה הגאה, ובחלק התחתון תמונותיהם של תלמידי הישיבה באותו כינוס. זהו כבוד גדול, ללא ספק.
▫ ▪ ▫
ואז התבוננתי שוב בתמונה התחתונה. רואים שם קהל דתי בחולצות לבנות, מאזין לנאומו המסורתי של ראש הממשלה במרכז הרב. חלק נכבד מהנוכחים הם אנשים בוגרים, מזוקנים, ביניהם גם ח"כ מוטי יוגב, מבוגרי הישיבה. גדר משטרתית מפרידה בין המכובדים בשורות הראשונות לתלמידים מאחור.
▫ ▪ ▫
חוץ מנער אחד קטן. תראו אותו בהגדלה: בזמן שראש הממשלה נואם, הוא אוטם את אוזניו בהתרסה. לא רוצה לשמוע. הוא הגיע לשם כדי למחות. כדי לבעוט בממלכתיות. כדי לבוז לקודש הקודשים של הציונות הדתית. וזה הדהים אותי, איך מפיצי לוח השנה לא שמו לב לברנש הקטן והמעצבן הזה.
▫ ▪ ▫
ואז בעוונותיי נזכרתי במשהו אחר. פעם הייתי מדריך במוזיאון יד ושם. עבד איתי בחור בשם איתי רווה שקרא ליום השואה "יום השוואה" – אבל תדעו שאני לא עומד לערוך השוואות. אין כאן שום דמיון ושום כלום, אבל הקונוטציה פשוט קפצה לי לראש. בשנת 1936 צולמה תמונתו של אוגוסט לנדמסר, שהתפרסמה בעקבות מחאתו האמיצה הידועה בכינוי "האיש מאחורי הידיים השלובות". רואים שם מאות ואלפי אנשים מצדיעים במועל יד, ורק אחד, חצוף, אמיץ, משלב ידיים בהפגנתיות. אוגוסט הפך לסמל של התנגדות, ולימים אגב התחתן עם אישה יהודיה, מה שהוביל לרדיפתו על ידי הנאצים.
שתי התמונות התחברו לי לאחת, וזהו, זאת רק קונוטציה אז תרגעו ומיד.
▫ ▪ ▫
בכל יום עצמאות מקפידים ראשי ממשלה לשאת נאום מלא ציונות ב"מרכז הרב", מסמליה המובהקים של הציונות הדתית. לכן, די מתבקש שבחודש אייר, שבו חל יום העצמאות, מתנוססת בחלק העליון של לוח השנה תמונתם של ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים מקיפים את ראש הישיבה הגאה, ובחלק התחתון תמונותיהם של תלמידי הישיבה באותו כינוס. זהו כבוד גדול, ללא ספק.
▫ ▪ ▫
ואז התבוננתי שוב בתמונה התחתונה. רואים שם קהל דתי בחולצות לבנות, מאזין לנאומו המסורתי של ראש הממשלה במרכז הרב. חלק נכבד מהנוכחים הם אנשים בוגרים, מזוקנים, ביניהם גם ח"כ מוטי יוגב, מבוגרי הישיבה. גדר משטרתית מפרידה בין המכובדים בשורות הראשונות לתלמידים מאחור.
▫ ▪ ▫
חוץ מנער אחד קטן. תראו אותו בהגדלה: בזמן שראש הממשלה נואם, הוא אוטם את אוזניו בהתרסה. לא רוצה לשמוע. הוא הגיע לשם כדי למחות. כדי לבעוט בממלכתיות. כדי לבוז לקודש הקודשים של הציונות הדתית. וזה הדהים אותי, איך מפיצי לוח השנה לא שמו לב לברנש הקטן והמעצבן הזה.
▫ ▪ ▫
ואז בעוונותיי נזכרתי במשהו אחר. פעם הייתי מדריך במוזיאון יד ושם. עבד איתי בחור בשם איתי רווה שקרא ליום השואה "יום השוואה" – אבל תדעו שאני לא עומד לערוך השוואות. אין כאן שום דמיון ושום כלום, אבל הקונוטציה פשוט קפצה לי לראש. בשנת 1936 צולמה תמונתו של אוגוסט לנדמסר, שהתפרסמה בעקבות מחאתו האמיצה הידועה בכינוי "האיש מאחורי הידיים השלובות". רואים שם מאות ואלפי אנשים מצדיעים במועל יד, ורק אחד, חצוף, אמיץ, משלב ידיים בהפגנתיות. אוגוסט הפך לסמל של התנגדות, ולימים אגב התחתן עם אישה יהודיה, מה שהוביל לרדיפתו על ידי הנאצים.
שתי התמונות התחברו לי לאחת, וזהו, זאת רק קונוטציה אז תרגעו ומיד.
הירשם ל-
רשומות (Atom)