יום חמישי, 12 במאי 2016

סלט ירקות בטעם צה"ל

אם תשאלו אותי מה זה מטבח צבאי אשיב: מטבח צבאי זה זוג ידיים חשופות. זוג ידיים שמנשנשות, שרק טועמות אם יצא טוב, שנכנסות לפה ויוצאות משם מלאות רוק וחוזר חלילה לתוך האוכל, שמוחות אגלי זיעה מהמצח, שמגרדות בבית השחי; אלה דברים ידועים לרבים, והרבה מעשיות ותורה שבעל פה יש על כך, כי מה לעשות, מטבח צבאי זה לא מסעדת השף של בוקששתר ולא מועמד לשני כוכבי מישלן, ומי שלא טוב לו שיבכה לאמא שלו.

עדיף להימנע מביקור במטבח צבאי; ריחות חזקים של טיגון בשמן עמוק, של אוכל מבושל מדי, ואדים – אדים בכל מקום – שנדבקים לבגדים ומשאירים עליהם ריח עז של מטבח. נוח לו לאדם שיפיל עצמו למייבש כביסה ולא ייכנס למקום מהביל כזה.

אבל כל זה לא הכין אותי לזוג הידיים שהיו מופקדות על הכנת הסלט. ידיים עבות שמחוברות לאיש מוצק, אזרח עובד צה"ל שה' יאריך ימיו בטוב ויפרוש בשיבה טובה בגיל 42, אך במחילה, היו אלה שתי הידיים הכי שעירות שראיתם מימיכם. סבך שחור, סמיך ומתולתל, כיסה אותן; כמו שיח היה שיערו מתפשט מפרקי האצבעות, נמשך בעבותות לגב היד, ומשם מטפס צפונה לזרועות ולכתפיים. לידו השמאלית היה מהודק שעון קסיו דיגיטלי שהסתיר תחתיו מושבת עור לבנבנה וסרוחה.

וכשהיה מגיע לעבודה, היה פושט את חולצתו ונשאר בגופיה לבנה הקטנה ממידותיו, שכיסתה עד כטפח מעל הפופיק, ותיכף מתפנה לחיתוך הסלט. האיש אמן בהכנת סלט. היה מוציא שתי סכינים, משייף אותן זו בזו, תופס מלפפון, נוגס את הגבעול הקטן בראשו ויורק הצידה, ומיד מתחיל באומנותו. טק טק טק, טיק טיק טיק, מרים בשתי ידיו את הירקות הפרוסים ומשליך לפח פלסטיק שחור 60 ליטר.

כזה פח, אם התעניינתם
כן, זהו פרט חשוב: את הסלט היו מכינים בתוך פח שחור ענק עם מכסה, כזה שיש בבתי ספר, שבימים כתיקונם משמש לאשפה רטובה. מדובר בכלי אטום, שימושי מאד, שאפשר בקלות להסב אותו לטובת ספונג'ה, איסוף עלים או ניקוז שפכים. פעם בתיכון, ידידי תומר הכניס ילד שלם לתוך פח כזה. את הסלט היו מכינים בבוקר, והיינו נהנים ממנו גם בארוחת הבוקר, גם בצהריים וגם בערב.

ואחרי שמילא את הפח מלוא גדותיו במלפפונים ועגבניות ופלפלים ובצלים קצוצים, היה משקע את שתי ידיו עמוק בתוכו, וכשכולו גוחן פנימה מערבב בכפות ידיו ובזרועותיו את הסלט, גורף את המלפפונים שבתחתית הפח לראש ואת העגבניות דוחק פנימה. זאת הייתה פעילות פיזית מאומצת. טיפות זיעה טפטפו פנימה, מה שבטח איפשר לחסוך קצת במלח ולימון.

אחר כך היה מזדקף. נושם אוויר, ממלא בכף ידו חופן מלח ובוזק על הסלט, שופך חצי ג'ריקן שמן לעידון הטעם, ושוב רוכן וגוהר מלוא גופו עד שסנטרו ממש נוגע בסלט, ומערבל את הירקות. וכשהוציא את ידיו, אדרת השיער המפוארת שבזרועותיו הייתה משומנת ומסורקת להפליא, עד שפעם המלצתי לו להוסיף לסלט קצת קונדישינר.

הטבח לא הסתפק בכך. היה סוגר את המכסה, מרים את הפח על כל תכולתו, ומנער אותו. זהו מחזה מרנין: כמו לוחם סומו שאוחז בחגורת יריבו, כמו חתן בריקוד סלואו עם אהובתו, היה הטבח אוחז את הפח בשני צידיו, מצמיד אותו חזק לבית החזה כדי שלא ייפתח חלילה, ושניהם – הטבח והפח – מתנערים בריקוד מלא אקסטזה, מקפצצים ומתנועעים ורוטטים, מהודקים ומחובקים, כדי שהמלפפונים והעגבניות יתערבבו יפה יפה.

מאז שיננתי לעצמי: תאכל בלי לשאול שאלות, אל תנסה לחקור במופלא ממך, ומה שאתה לא יודע לא קיים. יש פתגם: אל תסתכל בצלחת של אחרים, ואני מוסיף – אל תסתכל בצלחת של עצמך.


וזה הפתרון