יום ראשון, 8 במאי 2016

כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי | סיפורו של סַמָּל ביטון

כשהייתי בטירונות היה לי סַמָּל שקראו לו ביטון, רק 'ביטון', כנראה שלא היה לו שם פרטי, ואם אני מעריך נכון אבא ואמא שלו גם קוראים לו ככה. הסמל ביטון אהב להתעלל בי. פעם אחת הוא קרא לי ממרחק של קילומטר ורבע – "אלגרבליייי", ואני עניתי "כן המפקד!". ביטון חייך את חיוכו הממזרי, הדליק סיגריה ואמר – "המפקד קראת לי, אה? בשבילך טוראי אלגרבלי אני הַסַּמָּל, וכשאתה עונה לי אתה עונה 'כן הסמל', היִינו ברורים, כן – מה לא – יש לך שעתיים ביציאה, זתומרת שבת".

"כן ביטון! הסמל! כן הסמל!".

וכך התנהלו העניינים בינינו. ביטון הסתובב כעוס באופן כללי, אבל בעיקר נהנה להתעצבן עליי. עשיתי יותר שכיבות סמיכה בטירונות משעשיתי כל ימי חיי. גרפתי עלים, שימנתי נשקים, ליקטתי בדלי סיגריות מכל פינה בבסיס. זחלתי פעם עם אפוד וקסדה ופק"ל מים ואלונקה וספסל על הגב כי הלכתי עם כפתור פתוח בכיס החולצה. הרגשתי שזה עושה לו טוב – "העצמה אישית" כמו שקוראים לזה היום – ובאמת השתדלתי שלא לקלקל לו את הכיף.  פעם אפילו תפסתי אותו ממלמל בחשאי, כמו אנשים שמזמזמים לעצמם שיר ששמעו הבוקר ברדיו, "אלגרבלי הזה מעצבן אותי, מעצבן אותי".

ביום חמישי אחד, לפני שנוסעים לסופ"ש, היה מסדר יציאה, וביטון הסתובב כדי לראות שכולנו מגולחים ויפים. כולם היו מגולחים ויפים, חוץ ממני, החייל היחיד בצה"ל שהסתובב עם זקנקן תיש. וגם הכומתה הייתה בצד הלא נכון, ואם נהיה כנים – אז תדעו שבדיוק הייתי רעב אז החזקתי שקית עוגיות שחור לבן שמוכרים בקנטינה בשבע שקל. ביטון כעס, "כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי", הוא אמר והדליק סיגריה, ואז קרא לי אליו ל"לשכת הסמל" – שם יומרני למדי לאוהל מתפרק שבו היו מיטת שדה מרופדת בשמיכות סקביאס, שתי מאפרות וערימת עיתוני ספורט.

"אני מודיע לך שאתה מעצבן אותי ושלא באת לי טוב בעין מהיום הראשון שלך פה", הוא התיישב על המיטה ואני נעמדתי מולו עם ידיים מאחורי הגב, "ותמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך".

"כן המפקד", עניתי "הסמל הסמל! סליחה הסמל!".

"הבנתי אותך אלגרבלי, בא לך להסתבך איתי".

הוא הוריד את משקפי השמש והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לקח נשימה ארוכה, עברו חמש שניות של שקט, ופתאום נפלט לי איזה צחוק קטן. חִי פצפון כזה. ואז גם לביטון התפלק איזה חיוך אותו הוא הסתיר עם היד, ועברו עוד שלוש שניות של שקט, וכל מה שאני זוכר אחר-כך זה טירוף חושים של צחוק פסיכי: אני וביטון באוהל ושנינו צוחקים את הצחוק הכי משוגע שהיה לי בחיים – צחוק מפגר, בלתי נשלט – איך שאני מסתכל על הביטון הזה הבטן מתהפכת לי מרוב צחוק, שנינו מורידים את העיניים, נרגעים לשניה וחצי, מסתכלים אחד על השני, ושוב נשפכים על הרצפה, אולי עשר דקות נקרעים ככה כמו איזה ילדים בני שתיים.

ביטון אמר לי שגם אם יהיו כל הימים שבת וכל החיים טירונות – אין עונש מתאים לביזיון הזה שהתנהל פה עכשיו. "עכשיו סע הבייתה לאמא, אלגרבלי, שבת שלום".