יום ראשון, 23 בדצמבר 2007

היום בו הצ'ולנט הפך לחלבי

אני רוצה לשתף אתכם במעשייה דגולה מן השבת האחרונה, סיפור שלא יסופר בבית של מרוקאים.

הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי או רביעי. שבוע קר ורגיל במיוחד פה בניו-יורק, ואנשי הקהילה, שיחיו, אנשים חביבים ואדיבים בדרך כלל, מארגנים לנו עוד אירוח לשבת. כמה דקות אחר-כך קיבלנו בשורה מרגשת: ארוחת שבת היא חלבית, תתאפקו עם הסטייקים או ההמבורגר, צפו להפתעות. המארחים האמריקאים סוגרים הכל באי-מייל, הזמנות להלוויות מקבלים כאן באינטרנט, ובכלל החיים פה הם ג'ימייל אחד גדול. אבל לא התכנסנו כאן היום בשביל שיעור באנתרופולוגיה.

שבת בבוקר, את האידיליה של תפילת שחרית הפר ריח הצ'ולנט מלמטה. צ'ולנט למי שלא יודע, זה תערובת אקראית של כל מה שעולה על דעתכם – ובלבד שיהא בצבע חום. חומוס, תפוחי אדמה, הרבה שעועית, קצת בשר – בקיצור בלגאן אחד שלם שנראה כמו גרסה קולינרית לא מעודדת של מלט טרי, אם כי האפקט דומה: בשני המקרים החומר הופך ליציקה אחת גדולה. הקטע המופרך שזה בסוף יוצא טעים, אנשים מסתערים על הצ'ולנט כלאחר-יד, עד שמכל העיסה נשאר גל עצמות קניבלי משהו. גם אני, כאקט של יהודי טוב וגווע, טרפתי צ'ולנט על צלחות קלקר ומזלגות חד-פעמיים, נהנה מאווירת הגלות שמסביב – וידעתי, שגם בגלות, במרחק של קילומטרים מהבית, תמיד יהיו יהודים טובים שידעו על איזה צד של הלחם מרוח הגפילטע-פיש.

יום שלישי, 20 בנובמבר 2007

מקור לחגיגות הת'נקסגיבינג‎

רבים מתעסקים בימים אלה במציאת המקור לאכילת התרנגול המטופש במועד הקדוש של הת'נקסגיבינג.

מצאתי את המקור.


עד כאן בדיחות מצחיקות להיום.

יום שני, 19 בנובמבר 2007

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת
לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...



אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.


יום ראשון, 4 בנובמבר 2007

טיול + שיט + כל מנהטן בשני דולר: לא בשמיים היא

חיפשנו הבוקר משהו לעשות בסאנדיי, יום שהוא מתנת האל לאמריקה כדי להוכיח סופית שאמריקאים מעדיפים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד. מצאנו איזה מסלול בסטטן איילנד, אי דרומית למנהטן וחלק מניו-יורק סיטי.

חצינו את מנהטן, עלינו על ספינה, נסענו באוטובוס – והגענו עד לאי – וכל זה בזוג דולרים. לא מאמינים? שימו לב: משלמים שני דולר ועולים על הסאבוו'יי עד נמל ניו-יורק שנמצא בדרום העיר. משם, לוקחים מעבורת (ferry) שכלולה אף היא במסגרת השעתיים שמעניק הכרטיס לסאבוויי ובדרך יש אפילו בונוס: חולפים על פני פסל החירות. כשירדנו בסטטן איילנד חיכה שם אוטובוס. ניצלנו את 40 השניות שנותרו לנו לשימוש בכרטיס, אז גם האוטובוס היה סוג של חינם.
המעבורת לסטטן איילנד - רק שני דולר

יום שני, 15 באוקטובר 2007

ראשיתו הבלתי זוהרת של הסנטר הכפול

ברוך הבא, אמרתי לעצמי בבוקרו של יום עם תאורה חזקה מדי, נכנסת  לכל-השמנים-והרוחות  למועדון הסנטר הכפול. עדיין לא ממש חבר מועדון מן המניין, בינתיים רק מתחמם על הקווים. אבל בלי ספק, נכון לרגע זה יש שני דברים שמפריעים לי ממש: הסנטר. וההוא שצומח מאחוריו.

בהתחלה זה נראה כמו שקית עור שהתנפחה טיפונת. לא נורא, אוטוטו ייצא האוויר והיא קרוב לוודאי תתפנצ'ר. ואז השקיק הקטן מתפתח בהדרגה, תופח בשקט כמו עוגה לפני אפייה, מציץ מאחורי הזיפים, הופך בבטחה ואמונה לחלק אינטגרלי מהפרצוף שלנו. לא מרגישים בו, הוא ערמומי ומתוחכם, אבל הוא יודע בדיוק איפה אנחנו הכי שונאים אותו. אתה גם לא צריך להיות שמן מדי כדי שהוא יתפוס אותך, הוא פשוט בא. בצקי, רך כמו מרשמלו, רוטט, מושי כזה, כמו קרבולת רק הפוך, כמו שקנאי רק כמו שקנאי.

אז עד שימציאו לי פה באמריקה משאבת עשה-זאת-בעצמך לטיפול בסנטר מספר 2, נצטרך בעיקר להתמודד עם העובדה המצערת: ישות מדולדלת ונטולת שריר מתחילה לצמוח לי מתחת לפנים. הלו, מישהו שם בממשלה חייב לשים לזה סוף.

יום רביעי, 12 בספטמבר 2007

ק"ק דמנהטן. קווים לדמותה

דברים טובים קורים כשאתה בג'ט-לג. או לחילופין, דברים רעים קורים. מה שלא יהיה, הדברים שקורים נוטים להיות טובים או רעים במידה יתרה ממה שהיו יכולים להיות כשאתה פיכח. אז ככה, שכחתי להזכיר, הגענו לארה"ב וזהו אות חיים ראשון בהחלט משליחי ניו-יורק העייפים והתשושים.

נתחיל במטוס, כי כל ג'ט-לג טוב מתחיל במטוס עם הרבה אנשים שנרדמים לך על הכתפיים. אם תסתכלו פעם על כל האנשים הישנים במטוס תגלו שיש בערך 100 תנוחות אפשריות לישון על כסא, וזה לא כולל את אלה שנרדמים על הרצפה של המטוס, או על הדיילת, או בשירותים. ואחרי כל הנסיעה הקלילה הזאת שלקחה חצי יום, עוד טרטרו אותנו כל מיני פקידים שחשבו שהעוגיות של סבתא שלי זה פוטנציאל מובטח להקמת רשת לסחר בסמים.

מכאן אני הולך להתלהב; אין לכם מושג איזה טירוף זה לעבור מהשעמומון שלי בראשון לציון לטירוף הזה של ניו-יורק. כמו עוּבּר קטן שיצא לאוויר העולם כך אנחנו – משולהבים, מתבוננים, מהופנטים. כמו שתתנו לדג שחי באקווריום לצאת לטיול באוקיינוס השקט. כמו עיוור שהתפקח. כמו חירש שהתחיל לשמוע באמצע הופעה של נירוונה. כמו חילזון בפרארי. הכל כאן הרבה יותר מהיר, ואלוהים, כמה אנשים יש במקום הזה. לאן הם ממהרים שם, לעזאזל.

ניו יורק, אם אתם שואלים, זו לא בדיוק עיר. זה מקום שהוא ככל הנראה חלק מהפקה קולנועית ענקית של וודי אלן, שהמון אנשים משמשים בה ניצבים מבלי שהם יודעים על כך בכלל. ואנחנו רק פיסה קטנה ולא משמעותית בתוך רפרודוקציית הענק הזאת.

את פנינו קיבל גשם. אני יודע לכם שזה נשמע לכם הזוי כי במזרח התיכון בעיקר מזיעים בימים אלה, והגשם היחיד שיורד נמצא אצל רובכם בבתי השחי. אתם כמובן יודעים שאם בישראל היום חם אז גם מחר יהיה חם וחוזר חלילה – כך שבאופן כללי מאד חם לנו בישראל. אבל בניו-יורק יורד גשם גם בקיץ, ושום אמא פולניה לא מתרגשת מזה! פה לא מכירים את המשוואה גשם = חורף = קר. אפילו חם לפעמים וגם יורד גשם, בו זמנית! הללויה! מים מהשמיים באמצע הקיץ! רק בניו-יורק.

יש כאן מכוניות שאם תראו כאלה בסרטים תדעו שההפקה השקיעה. לימוזינות שהקצה שלהן נמצא בתחילת הרחוב, בניינים שהצנוע שבהם עושה אצבע משולשת לעזריאלי, חנויות שהקטנה שבהן נראית כמו שופרסל ביג, ואנשים שהנמוך שבהם הוא בגובה עמוד תאורה בבת-ים. כדי להפיק חשמל לעיר הזאת צריך תחנת-כח בגודל המזרח התיכון, כדי לקלוט מה זה הסאבוו'י צריך לדמיין את כל עפולה מתחת לאדמה.

ואנשים מוזרים. המון אנשים מוזרים, ללא הבדלי דת גזע ומין. כל כך הרבה אנשים ממקומות שונים, שאם יסתובב בניו-יורק חייזר בצבע ירוק עם קרניים, אף אחד לא יחשוב שהוא טיפוס שנוי במחלוקת.

הדירה שלנו אגב ממוקמת על שדרה מרכזית בצמוד לברודווי, כך שאתם מוזמנים כמובן לבקר.
המפגש החשוב הראשון שלנו עם הקהילה היה בבית הכנסת ע"ש המרא דאתרא, האדמו" ר הקדוש אברהם לינקולען סקוו'ר סינגוג. זה כמו שבישראל יקראו ל בית כנסת על שם גולדה. או לחילופין בית הכנסת הלבנוני ע"ש אהוד ברק. בכל מקרה, אמריקאים, לכו תבינו אותם.

יום שישי, 24 באוגוסט 2007

מסעי גוליבר בדרך לויזה האמריקאית

להלן קורטוב מדרכי עמוסת החתחתים בדרך אל המנוחה ואל הנחלה – (ויזה ל)ארה"ב.
  • אלקטרז זה אולי מקום פחות מבוצר מהקונסוליה בארה"ב. סבורני שהאנשים שתכננו את האבטחה שם ראו יותר מדי פעמים את אושן 11. הקונסוליה זה בעצם כלא אמריקני שבמקום נרקומנים ומחבלים החליטו לאכלס אותו בערבים, חרדים ושליחים למיניהם שמוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לבית של הדוד מאמריקה. בכלאסוליה (כלא+קונסוליה) חיכה לי איזה בובי שחיפש יותר מדי צומי ושאל אותי אם אני חבר בארגון טרור, בעבר או בהווה. לא רציתי להתחכם אז ויתרתי לו הפעם. בסופו של דבר, טובה ויזה אחת בכיס מאלף דאחקות עם בובי.

יום שני, 23 ביולי 2007

יום חמישי, 17 במאי 2007

יום ירושל-מַיִם

"אז מי בקטע של מסע אופניים קטנטן מקרית ארבע לירושלים", כך התחילה הבדיחה שנגמרה בקוצר נשימה כבד, בשרירים תפוסים ובגשם שהיה משבית אפילו את הטיטאניק.


לפני חודש וחצי הודיעו לי על מסע אופניים מקרית ארבע לירושלים לזכרו של יצחק גואניש ז"ל. הודעתי שאני מצטרף, למרות שהדרך המועדפת עליי לנסוע באופניים זה לחבר להם מנוע, להחליף את הכסא בריפוד נוח ולקרוא לזה קטנוע. בתקופה הזאת של השירות הצבאי הסרעפת שלי מתורגלת בעיקר לריגושים נוסח "שוב ספגטי לארוחת צהריים", ופחות לשעשועי אקסטרים לילדים בני 16. ולמרות הכל, פתחתי בתכנית אימונים שכללה ארוחות שחיתות, רביצה בבתי קפה ותרגול שרירי הלסת. הקונספט המתוחכם לפיו חייב לעשות לשמור על כושר גופני מדי יום נראה לי בנאלי לגמרי למי שהפז"ם שלו מתקרב לשלוש שנים.

חובש, חמצן

הקילומטר הראשון הוא שעתם הגדולה של העצלנים. הם תמיד פותחים מהר, כדי לתת לעצמם פוֹר קטן לפני שהם מתחילים להתערפל במעלה הכביש. וכך, כשהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, דיוושתי לי ברבאק את הקילומטר הראשון עד שהחלו איתותים מהגוף שמבשרים על תהליך אל-חזור מסוכן שהאיברים לא מתורגלים בו. אגב, אומרים שכל שתתאמץ יותר כך הגוף יתרגל יותר. בולשיט. ככל שאתה מתאמץ יותר כך השרירים שלך נתפסים יותר והגוף שלך סובל יותר. למרות הכל, יש היגיון מאד מעניין במסעות הארוכים האלה. אתה מתחיל לדווש, חמש דקות ראשונות הלב והריאות שלך משתנקים לדעת, אתה מגלה סימני ייאוש ראשוניים שלא מוכרים לפסיכולוגיה המודרנית, ואז, אחרי סדרת ההתנשפויות התחלתית אתה מתחיל לאמץ את הרעיון שאפשר לנסוע יותר מקילומטר על אופניים ואפילו להמשיך לחיות אחרי זה. הטריק הבטוח ביותר הוא לחכות למצב שבו הגוף מכניס את עצמו לאוטומט ומשייט כמו סירת דייגים – לאט לאט אבל בטוח, הגוף מתנתק מהמוח ומחליט לבד מה הוא צריך לעשות.

אז כמה עשינו כבר?

אם אתה לא מסתובב עם קילומטראז' על האופניים, תמיד נראה לך שנסעת יותר ממה שעשית באמת. בקילומטר הרביעי אתה ממלמל משהו על עשרה קילומטר, ובקילומטר העשרים אתה רואה שלט: "ירושלים 43 קילומטר" ומבין שבינתיים דיוושת בערך עשירית מהדרך. בערך בשלב הזה, אחרי שעברתי את שערי הגיהנום, התחלתי להרהר לעצמי על תקלות אפשריות. תחושת חוסר וודאות מילאה את חלל מוחי. כל שריר כואב הפך בעיניי לתהליך הרסני של מבנה העצם. כל גירוד או עקצוץ מתחת לגרב נעשה פתאום לשטף דם מתפרץ. אלי הטוב, זמזמתי לעצמי, כנראה יש לי פנצ'ר באופניים, וגם הכיסא לא יציב, ולמה לעזאזל הכידון סוטה שמאלה? למה? למה כולם עוקפים אותי?

כשאתה מסתכל סביבך ורואה איזה 40 צלפים בכל מטר, ישנה נטייה לנחש שאתה בשטח עוין. בייחוד עם חמולות של כמה בני דודים עומדים בצידי הדרך עם מבט בעיניים שמתלבט בסוגיות הבאה: האם היהוד ויתרו על הממוגנים? כמה יהוד אפשר להרוג בצרור אחד קטן? – וכך, במקום לפגוש בלהקת פלמינקו שתפנק אותך בלימונדה קרה ותצעק לך "וו-הווווו", אני נתקל בשבטים מוסלמיים בוהים בצידי הדרך ומבין שכולנו נמצאים עמוק בשלב האל-חזור. לעצור בצד לא בא בחשבון, אלא אם כן מתחשק לי לומר לתוך קלטת "שחררו את לוחמי החופש מהחמאס". איפשהו בדרך בין כפר ערבי א' לכפר ערבי ב' המחשבות הסופניות על דום-לב תוך כדי רכיבה מתחלפות במחשבות סופניות על חייל שנחטף כשהוא על אופניים. כמה פתטי.

בסביבות החצי הגיע הרגע הגדול שלו חיכיתי. עצירת רענון בפונדק דרכים של חיילים בצומת הגוש, שהפך לפונדק-שעה עבור מתנחלים. כמה דודות עם מבטא אנגלוסקסי פיזרו שם פופקורן וסלט פירות חינם לכל דורש, וכולנו כמו אווזים מפוטמים טוחנים שזיפים כאילו אין עוד איזה 20 קילומטר לדווש. אני דוחף אותם זה אחר זה וחש בצרבת קלה שמחכה לי לקראת המשך הנסיעה.

אחרי עצירה באמצע השוונג כל הסרט מתחיל מחדש. אתה מרים בייאוש את ראשך לשמיים ומרגיש איך הסבל רק משכפל את עצמו. השזיף הופך לך בקיבה לחומצת עסיס רעילה, והמוח שלך מתעסק בחזיונות על אוכל ("8 סוגי סלטים, חצי קילו סטייק, לאפה חמה, יש למה לחכות"). אני מסתכל סביבי ורואה 200 זוגות אופניים משלבות הילוך ונוסעות כמו צ'יטה במדבר. אין ספק, המתנחלים יודעים להתאמץ, וכמו כל מתנחל הם עושים את זה באופן מתנחלי להפליא. ציציות מתנפנפות וכיפה עם 4 סיכות, או המין השני עם מכנסיים מתחת לחצאית וחולצת גבעות. אם היו מחליפים את החבר'ה מגולני במתנחלות שדיוושו שם בעליות, כנראה החמאס היה שוקל שנית אם לאיים עלינו בקסאמים.

אופניים המציאו בשביל הירידות. אחרי עלייה של 20 דקות במצב קטטוני, מתנשף בקולי קולות עם לשון שמגיעה עד הבלם הקדמי, ירידה תלולה הופכת לאקסטרים לוהט בנסיעה על אופניים. זאת הסיבה שאני טס אותן בלי ידיים במהירות של יגואר. האופניים מתפתלות ימינה ושמאלה, כולם לצידי נראים בהילוך פארקינג, משייט אל הלא-נודע עם אדרנלין מוקצן. אבל רק בשביל זה אני בא. בשביל העליות מספיק לי גם סובארו ג'אסטי.

ואז כשבא הגשם

תארו לכם שהייתי בא ושופך עליכם דלי של מים. ולא סתם דלי אחד אלא מיליוני דליים של מים, לקראת סופו של מסע אופניים, כשאתם מאבדים כל תחושה מהראש ומטה, חיגרים ופיסחים עם שרירים תפוסים, וכל זה באמצע היום. גשם זלעפות שאפילו נוח היה שוקל לבנות בשבילו תיבה חדשה. הכבישים הפכו לנהרות, הצמתים לאגמים, ארובות השמיים הורידו גשם לשלוש שנים. אנשים הסתכלו דרך הווישרים על קבוצת החוליגנים שהתאספו לרכיבה בתוך המבול הזה, התחילו לצפור מתוך ערפול או בלבול והיו בטוחים שהם באיזה סרט של יוסי סידר. מדובר בחוייה מוקצנת שהתחילה אחרי המנהרה השנייה של גוש עציון ונגמרה רק בזכות תושייתם של מתנחלים שרגילים שתוקפים אותם ממקומות בלתי צפויים.

בהחלטה אמיצה החליטו המארגנים לשחות עם הזרם למוסך ירושלמי בשם א.א. גלאס. מדובר במוסך שמתקן בעיקר שמשות, מה שרלוונטי במיוחד עבור החבר'ה שם בשטחים שמחליפים שמשות בקצב שבו הם מתדלקים (אבנים וכאלה). המחזה היה הזוי במיוחד: 400 איש ו-400 אופניים נמלטו לתוך מוסך באזור תעשייה. כל העסק הפך מאיזה בדיחה ילדותית במיוחד של המתנחלים מחברון לפקעת עצבים נוראה של זיעה, גשם ופקקים. זה השלב המסוכן ההוא שבו אנשים נטו לחשוב על עצמם כגיבורי תרבות והתחילו להרים ידיים אל-על ולנופף למכוניות לשלום, כאילו לסמן: אני אידיוט, אבל אני סיימתי מסע אופניים בתוך בריכת שחייה ירושלמית. וכאילו לא די בזה, אחרי שהגענו למוסך כמה טיפוסים התכנסו באמצע המוסך וצרחו "לירושלים עירך" לצד שירי יציע לבעל המוסך. כולם הסתובבו כחולמים, מנגבים משקפיים ומתקשים להאמין למחזה המופרך. כל אחד מחפש את החברים שלו בתוך ים אנשים רטובים ומזיעים.

אני יורד מהאופניים אחרי חמישים קילומטר ומבין שכוח המשיכה זה המצאה של בני אדם. הרגליים שלי עדיין מדוושות על הקרקע, מה שלאחרים נראה כמו שפשפת קשה במיוחד. "בקו הגמר הכל נראה פשוט יותר" אמרו פעם, כנראה קו הגמר היחיד נמצא מתחת לבלאטות.