יום ראשון, 23 בדצמבר 2007

היום בו הצ'ולנט הפך לחלבי

אני רוצה לשתף אתכם במעשייה דגולה מן השבת האחרונה, סיפור שלא יסופר בבית של מרוקאים.

הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי או רביעי. שבוע קר ורגיל במיוחד פה בניו-יורק, ואנשי הקהילה, שיחיו, אנשים חביבים ואדיבים בדרך כלל, מארגנים לנו עוד אירוח לשבת. כמה דקות אחר-כך קיבלנו בשורה מרגשת: ארוחת שבת היא חלבית, תתאפקו עם הסטייקים או ההמבורגר, צפו להפתעות. המארחים האמריקאים סוגרים הכל באי-מייל, הזמנות להלוויות מקבלים כאן באינטרנט, ובכלל החיים פה הם ג'ימייל אחד גדול. אבל לא התכנסנו כאן היום בשביל שיעור באנתרופולוגיה.

שבת בבוקר, את האידיליה של תפילת שחרית הפר ריח הצ'ולנט מלמטה. צ'ולנט למי שלא יודע, זה תערובת אקראית של כל מה שעולה על דעתכם – ובלבד שיהא בצבע חום. חומוס, תפוחי אדמה, הרבה שעועית, קצת בשר – בקיצור בלגאן אחד שלם שנראה כמו גרסה קולינרית לא מעודדת של מלט טרי, אם כי האפקט דומה: בשני המקרים החומר הופך ליציקה אחת גדולה. הקטע המופרך שזה בסוף יוצא טעים, אנשים מסתערים על הצ'ולנט כלאחר-יד, עד שמכל העיסה נשאר גל עצמות קניבלי משהו. גם אני, כאקט של יהודי טוב וגווע, טרפתי צ'ולנט על צלחות קלקר ומזלגות חד-פעמיים, נהנה מאווירת הגלות שמסביב – וידעתי, שגם בגלות, במרחק של קילומטרים מהבית, תמיד יהיו יהודים טובים שידעו על איזה צד של הלחם מרוח הגפילטע-פיש.

אז המשכנו לאכול, אני ועוד שליח, עד שהמארח שהקפיד לנשוף בעורפי, הרים את עיניו וקלט בזווית העין שאני לועס בשרי. העוויתי פניי. שכחתי לגמרי מכל העניין של החלבי. "על איזה ארוחת לזניה אתה מדבר", שאל אותי זה שלידי, "אי אפשר לפספס שאכלנו צ'ולנט עד יום שלישי, ותגיד, יש לך מספיק מקום במעיל כדי לדחוס קצת קרקרים?". באותו רגע הרגשתי איך תענוג הצ'ולנט התחרבש סופית, ועכשיו אני הולך לגרד פירורים מהארונות במטבח כמו איזה דוברמן רעב.

אבל וחפוי ראש, הגעתי למשפחה המארחת עם הבשורה הקשה: לא אוכל ליטול חלק בסעודתכם, אני נגוע בצ'ולנט של הצהריים, עמכם הסליחה. עשיתי את הפרצוף הכי מסכן שלי, כי ידעתי שבטח הלזניה מתחממת על הפלאטה, המרק המוקרם מחכה על הקערות, ושלל הגבינות מונחות על המגשים. רק שתבינו, להיות בשרי זה עסק לא פשוט; אם הייתי הולנדי, הייתי מחכה שעה וסוגר את הסיפור. אך בגלל שנולדתי לעדה הנכונה, שש שעות זה המינימום – ושש שעות זה כבר תקופת חיים, לא איזה המתנה אשכנזית סמלית אחרי הבשר של הצהריים.

אחר כך התחילו להגיש את האוכל. הסיפתח היה מוכר: קידוש עם ארבע-עשרה כוסות, ארבעה סטים של סכו"ם, סלט חסה וקצת זיתים, סודה בטעמים, מים קרים והמוציא לחם מן הארץ. לשם שינוי לא היה אספרגוס. בנקודה הזאת, כולם כבר היו נרגשים ורעבים לקראת הסעודת שבת החלבית שמחכה להם מעבר למטבח. משההגשה התמהמהה (כמה ה' במילה אחת?!), התחלתי להרהר שמא עשיתי בשכל כשאכלתי צ'ולנט.
עשיתי בשכל.

במקום לזניה הגיע צ'ולנט.

הייתם צריכים לראות את החרדה על פניהם של שאר המשתתפים. מה צ'ולנט? איך צ'ולנט? עוד פעם צ'ולנט?! לא לזניה ולא גבינות, צ'ולנט. כן כן, צ'ולנט.



חכו לסוף, הפואנטה תיכף תגיע: ישבו כל המסובים ויצקו לעצמם צ'ולנט על הצלחות. אני, כאמור, כבר הייתי דשן ושבע מהצ'ולנט והקרקרים של הקידוש, אז ויתרתי על התענוג החוזר. לאחר שסיימו המשתתפים להעמיס את צ'ולנטם על הצלחות, כחכח בעל הבית בגרונו ואמר:

"אצלנו בבית יש מנהג", הוא פתח.
"אנחנו אוהבים את הצ'ולנט שלנו כמוכם, עם הבלגאן והעיסה וכל זה, רק שאנחנו אוכלים אותו חלבי". השתתקתי. זה לא יתכן. יש פה דבר והיפוכו, אנטיתזה, אוקסימורון. צ'ולנט חלבי זה כמו ערבי בלי שפם.
"אתה אוהב בדיחות, הא?", שאלתי.
הוא התעלם והחל לפורר גבינת פרמזן על הצ'ולנט. לאחר מכן, פוזרו בין המשתתפים רצועות גבינה צהובה שהותכה גם היא על גבי היציקה. וכך התערבבו להם גבינת הפרמזן, השעועית החומה, החומוס המבושל מדי, תפוחי האדמה המרוסקים, הכל הכל, עד לכדי יציקה דביקה וסמיכה עם רצועות גבינה בשיפוליה.

הצטנפתי אחוז אימה, כמו איזה חתול מאוים. גבינה על הצ'ולנט? כן, רבותיי, גבינה על הצ'ולנט.

ענן של תדהמה התאבך מאחוריי.

זהו היום שבו הצ'ולנט הפך לחלבי.