‏הצגת רשומות עם תוויות אמריקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמריקה. הצג את כל הרשומות

2.27.2016

♥ שבע שנים ♥

הדרך הכי טובה להתחיל עם מישהי זה פשוט להיות בסביבתה. לשאול אותה כאילו בדרך-אגב, נו, מה את עושה היום, ואז למצוא תירוץ מספיק טוב למה גם אתה צריך להיות שם. להציע לה לטייל במקומות מגניבים, ואם היא מתפדחת – אתם כזכור עדיין רק ידידים – מכניסים לתפאורה כמה חבר'ה. וככה, בלי שתשימו לב, אתם תתחילו להתרגל אחד לשני. תחילה בתור ידידים, בהמשך סחבקים ובסוף תהיו חברים. ובסוף בסוף תתחתנו ותולידו ילדים.

את רויטל הכרתי בשליחות בניו-יורק. היא גרה בצד המזרחי של מנהטן, אני בצד המערבי. החורף היה קר, השלג נערם ברחובות, אך דווקא ביקום הקפוּא ההוא, במרחק של 9000 קילומטר מהבית, החלה האש הגדולה לבעור. לשנינו הייתה נטייה להתפדח ודוסיוּת קלה, כלומר בעיקר לה, אז במקום להזמין אותה לדייט הצעתי לה ללמוד איתי בחברותא. וכשנפגשנו, הגמרא בדיוק נפתחה באיזו סוגיה משמימה; בלית ברירה – מה לעשות, התוסְפות שם הפילו את שנינו – סגרנו את הספר והתחלנו לדבר על דברים אחרים. היא לא שאלה איך ייראה שולחן השבת שלנו, אבל כן התעניינה במשפחה שלי ובמקום ממנו אני בא. שיתפתי אותה בחלומות שלי; צחקנו על כובע הפונפון האהוב עליי ועל זה שאני אוכל ביסקוויטים עם קוטג'. התבוננתי בכחול עיניה וידעתי שזה זה. שמצאתי את שאהבה נפשי. השאר היסטוריה.

שבע שנות נישואין זה זמן טוב לדפדף קצת אחורה בזמן ולהיזכר כמה מרגש היה להכיר את האשה של חיי. שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָי כְּיָמִים אֲחָדִים, שמזכירות לי כמה בר-מזל אני ואיזו זכות נפלה בחיקי. שבע שנים של אהבה, של משפחה, של עשייה, של חיים. שבע שנים שבעזרת השם הן הסיפתח לשבעים הבאות.



8.23.2015

מי אתם סאטמר? | תיעוד מקריית יואל, המושבה היהודית הקנאית בעולם

האדמו"ר מסאטמר קרא השבוע למתנחלים "מופקרים ורוצחים". הצעקות הרמות של מנהיג הכת הזאת, הזכירו לי ביקור מטורף ומדהים בַּמָּקוֹם בו נאם האדמו"ר, "קריית יואל" בארה"ב, המושבה היהודית הקנאית וההזויה ביותר בעולם, בירתה של חסידות סאטמר.

אם עד היום לא שמעתם על קריית יואל, או בהגייה אשכנזית-אמריקאית "קִירְיַיס ג'ואל", כדאי לכם להמשיך לקרוא.

▫ ▪ ▫

בשנת תשס"ח הייתי בשליחות בארה"ב. כמה ימים לפני פסח, הציע לנו חבר קהילה, חסיד סאטמר לשעבר, לבקר במושבת יהודים מנותקת מכל מציאות, מרחק שעה וחצי ממנהטן. 'אוטופיה', הוא כינה את המקום. בלי לשאול שאלות, זרמנו כמו לא-אמריקאים והצטרפנו אליו כבר למחרת.

עלינו על האוטוסטרדה לכיוון צפון מדינת ניו-יורק ופנינו לכביש צר, שהוביל למעבה יער סבוך. מימין ומשמאל עמדו עצים גבוהים שעשו צל גדול. הגענו לפתחו של יישוב, בכניסה היה מחסום. השומר זיהה את החסיד-לשעבר, ונתן לו להיכנס, כשהוא מסמן לו בידו על השלט שמאחוריו. על השלט נכתב באנגלית (ראו תמונה): "יש ללבוש חצאית ארוכה או גרביים • צוואר מכוסה • שרוולים ארוכים מהמרפק • השתמש בשפה ראויה • הקפד על הפרדה בין גברים לנשים בכל השטחים הציבוריים". השוֹק הראשוני הגיע מוקדם מהצפוי. הרגיש לי כמו שטח אקס-טריטוריאלי בארה"ב. ברוך הבא לקריית יואל, ע"ש אדמו"ר סאטמר יואל טייטלבוים.

נכנסנו פנימה. חסידים עטויי שחורים התרוצצו אנה ואנה, הביטו בנו בעיניים חשדניות. כולם דיברו יידיש. למזלנו, היה איתנו מישהו משלהם, אז הם נרגעו. עשינו סיור ממונע בתוך הקריה: הנה כאן בית האבות, הוסבר לנו, וכאן משחטה ומאחוריה מאפיית המצות, וכאן בית הספר לבנים, לצידו אולם השמחות ובהמשך לומדות הבנות; זה בית היולדות, ולידו בית החולים; במרכז יש סופרמרקט, בית מדרש ובית כנסת; בית העלמין בסוף. אלוהים, שאלתי, למה הם צריכים את כל זה? פשוט מאד, ענה המארח, הרעיון של קריית יואל הוא לייצר מקום שאין תירוץ מדוע לעזוב אותו. אף פעם. אנשים נולדים בבית היולדות, מתחנכים במוסדות הקריה, מתחתנים, ממשיכים ללמוד בדוחק, ובסוף מזדקנים ונקברים בבית העלמין. הכל מרוכז כאן, לא צריך לצאת לשום מקום. יש אנשים שלא עזבו את הקריה מיום היוולדם. לא יאומן, אמרתי לעצמי, הגעתי לארץ הדרדסים. קונדסון עוד רגע הולך להגיש לי פצצה שתעיר אותי מהחלום.

ערכנו ביקור במאפיית המצות. לחסידים אסור לאכול מצות שלא יוצרו במאפייה המקומית, וממילא כל מזון שנכנס לעיירה נבדק בקפידה. ידידי לסיור שלף, כמתבקש, את המצלמה וביקש להנציח את החסידים בעבודתם. אחד המשגיחים קלט אותו. הוא התנפל עליו ודרש שימחק את התמונה, אחרת הוא ישבור לו את המצלמה. כמה חסידים החלו להתקהל סביבנו, לא נתקררה דעתם עד שהתמונה נמחקה. אבל תסמכו עלינו שהספקנו לצלם יותר מתמונה אחת. מודה, טיפה נלחצתי.

הביקור בקריית יואל היה עבורי חוויה אתנית, פרק בנשיונל ג'אוגרפיק של החיים. הרגשתי כמו חסיד במאה ה-18 שמזדמן לשטעטל בערבות אוקראינה. מצאתי כת מבודדת ומבודלת, הרבה יותר מכת האמיש או מכת הטאליבן בבית שמש, שחיה את חייה על פי קודים סגורים ומסוגרים. קשה היה לי למצוא מכנה משותף עם החבורה הזאת, על אף ששנינו בני אותה הדת. ואף על פי כן, הרגשתי צורך לפקוד את קברו של מייסד חסידות סאטמר, האדמו"ר יואל טייטלבוים.

ווארנונג - Warning
הגענו לבית העלמין. שלט נוסף, ביידיש ובאנגלית, קידם את פנינו (תמונה): "חל איסור חמור לנשים להיכנס עם גרביים בעובי של פחות מ-70 דנייר, זה נאסר על ידי רבינו הקדוש, ובנוסף יש לכסות באופן מוחלט את הראש". אותי שעשעה השאלה, מאיפה הם מבינים כל כך טוב בעובי של גרביונים, אבל למה להיות קטנוניים.


ציונו של האדמו"ר הוא מאוזוליאום ענק. קברו עטוף בנייר כסף ועליו עשרות נרות נשמה. כבר פשט המנהג שאדמו"רים דואגים שאחרי מותם מישהו יבנה להם היכל קבורה מפואר, מקדש-מעט, שינחיל את זכרם בעולם וישמש לחסידים אתר עלייה לרגל. זה לא הטריד אותי. באמריקה יש נדל"ן בשפע. קראתי פרק תהילים על קברו והדלקתי נר נשמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא.



צעדנו בשביל במרכז בית העלמין. "פה אפילו המתים נקברים בהפרדה", מלמל המארח. "מה?" שאלתי, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. ואז הסתכלתי סביבי, וראיתי שמימין חרוטים על המצבות שמות של גברים בלבד, ומשמאל חרוטים רק שמות נשים. וואו! גברים קבורים בצד אחד של בית העלמין, נשים קבורות בצד השני. נבעתתי, זה לא נתפס! פעם ראשונה בחיי שראיתי הקפדה בין המינים אפילו במיתתם. איש לא נקבר ליד אשתו. במאה ה-15 פרח ז'אנר אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", שבו צוירו שלדים או גופות מרקדים ומנגנים בכינור. אולי מזה הם חששו? אולי מאיזה ערבוב חלילה שיתרחש בתחיית המתים?

אז היה נעים להכיר: מנהיג הכת החשוכה הזאת, שכולאת את חסידיה בסוג של עיירת מקלט נבערת ומוגפת ומנותקת, מכנה את המתנחלים "מטורפים ורוצחים". אנחנו פה המטורפים, ברור. איזו יהדות בדיוק הוא מתיימר לייצג? זאת שמטיפה לשנאה ולפלגנות בין יהודי ארץ ישראל? זאת שחסידיה נפגשו בשנת 2006 עם אחמדינג'אד? זאת שהקצינה והסלימה ועיוותה את התורה כולה? ועוד לא הזכרנו את העובדה, שלא רק שהאדמו"ר הראשון מסאטמר נטש את חסידיו לפני מותם בשואה – ואף הורה להם להישאר במקומם – הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. כן כן, מייסד החסידות הפנאטית ניצל בזכות הציונים. זה לא הפריע לו, אגב, לפרסם כעבור 17 שנה ספר בשם "ויואל משה", פלסתר שטנה נגד כל יהודי שהעז לחלום על מדינה וקיבוץ גלויות, שמשמש עד היום כתנ"ך של הפלגים הקנאים שונאי מדינת ישראל והציונות.

קריית יואל מחזיקה בעוד שיא מפוקפק. היא הרשות המקומית הענייה ביותר בארצות הברית: כ-70% מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני. לא שמורה אינדיאנית מרוחקת או רובע עירוני מוזנח באוהיו – בירת סאטמר, היא ולא אחרת, צועדת בראש רשימת העוני בארה"ב. אבל זהו פרט שולי; האסון הגדול של החסידות הזאת הוא העובדה שמנהיגה היוקד והרושף עומד בעיירה הביזיונית שלו, העלובה והאפלה, כולו אומר גלות, ומסית בקנאות עיוורת נגד מדינה שלמה, נגד עם שלם, תוך שהוא מעניק רוח גבית לאויבי ישראל. בעזות שאין לה גבול,הוא מטיף נגד מפעל ההתיישבות, מתפאר במוסדות החינוך שבנה על אדמת ארה"ב, ומגדף את החרדים שמשתפים פעולה עם מוסדות המדינה.

אז שלום ולא להתראות, כת סאטמר; תסתגרו לכם בשקט ב"קריית יואל", אנחנו נמשיך לבנות את מדינת ישראל.



תמונות מקריית יואל: שלטי הצניעות; בית השחיטה; מאפיית המצות; בית העלמין; רכב הצלה; כולל; משאית גניזה; סופרמרקט; עוף מקומי. תצלום האוויר נלקח מגוגל תמונות.

7.29.2015

אמריקה הרעה: על המקרה העצוב של ג'ונתן פולארד

באמת באמת, אין סיפור יותר מדכא מזה של פולארד.

נעזוב לרגע את הכישלון וההתנהלות המאכזבת (ואני עדִין כמשי) של מדינת ישראל בסוגיית פולארד, ונחשוב על בת בריתנו, ארצות הברית של אמריקה: מאיפה צץ כל הרוע הזה? את הרי ידידה שלנו, לא? ומה עכשיו, 30 שנה לא הספיקו לכם – אז אתם מחזיקים אותו בארה"ב 5 שנים נוספות? זה לא הזוי בעיניכם?

▫ ▪ ▫

בחודש שפולארד נתפס – אני נולדתי. תמיד כשדיברו על פולארד, הייתי הראשון לזכור כמה שנים הוא כבר בכלא. כשחגגתי בר מצווה, לפולארד מלאו י"ג שנה בכלא. בגיוס – י"ט שנה. וגם עכשיו, כשאני אוטוטו בן 30, אני קולט שפולארד עדיין שם, נמק בכלא הפדראלי. חיים שלמים הבן-אדם יושב ומחכה ליום שבו ישוחרר; וכמה מאבקים וכמה דמעות וכמה תחינות שפעלו למענו וכלום לא עזר, וכמה משברים וכמה דיכאונות וכמה מכאובים עברו עליו, מבודד וגלמוד, בחשכת כלא זר ומרוחק. והוא עדיין שם, באותו מקום, חתיכת 30 שנה, באחד מבתי הסוהר הנוקשים ביותר בארה"ב. הלב נחרך ונצרב על היהודי המסכן הזה.

פולארד היה שעיר לעזאזל. קרבן שהקרבנו על מזבח הדיפלומטיה עם האמריקאים, שנהגו כלפיו באכזריות וברשעות כפי שלא נהגו כלפי שום אסיר דומה לו. פורמאליים, בריונים, עקשנים וסרבנים, הפכו האמריקאים את פולארד לאצבע בעין של מדינת ישראל, והטביעו על מצחו מסר אמריקני חד כתער של אומה שיודעת לנקום בבוגדיה, ובפרט אם זה בהקשר של ישראל. וגם אם נדמה לכם שפולארד יוכל להגיע לישראל בחמש השנים הקרובות, תשכחו מזה. האמריקאים יתנו לו להירקב כמה שנים ועוד קצת, עד שיגיע לגיל שכבר כוחו לא יעמוד לו. כגיבור מזדקן, יבוא פולארד ארצה לקראת גיל שבעים, עייף ומותש, שוכן אי שם בזיכרון הלאומי כאפיזודה מוטלת בעפר. ממשלת נתניהו המי-סופר-כמה כבר לא תחכה לו בנתב"ג, שטיח אדום לא יפרשו לרגליו, ובמקרה הטוב חוגי הימין יעשו סביבו קרנבל פוליטי, שפולארד עצמו, קרוב לוודאי, לא יהיה חלק ממנו.

פולארד לא דרש מאיתנו הרבה. רק שנתאמץ בשבילו כפי שהוא התאמץ בשבילנו. המידע שהעביר לישראל סייע, בין היתר, להחריב מושבות של מחבלים בתוניסיה שהיו בדרך לישראל, 2,300 ק"מ מגבול ישראל. הוא לא היה אז אזרח ישראלי, אך נפש יהודי הייתה הומיה בלבו – בחור צעיר כבן 30 בלבד – שהזדעק על כך שמידע בטחוני חשוב לא מגיע לישראל. פולארד מעולם לא דיבר סרה במדינה ששלחה אותו להיות לה לסוכן ונטשה אותו שנים ארוכות לאחר מכן. הממסד התכחש לעובדה שפולארד היה סוכן ישראלי, סוכן שהוסגר והופקר בפתח השגרירות בוושינגטון. ישראל סירבה להכיר בו כסוכן, מחשש שהכרה בו תפגע ביחסים הדיפלומטיים, ורק לאחר התערבות בג"צ הואילה בטובה לעשות כן. פולארד ידע כל זאת – והחריש.

ג'ונתן פולארד משתחרר בצל ההסכם המחפיר עם איראן. גם כאן, הוכיחו האמריקאים שלמרות הידידוּת שלנו איתם, קרובה ואמיצה ככל שתהא, לאינטרסים ולשיקולים של כסף וכבוד יש משקל מכריע הרבה יותר. ארה"ב מנפנפת בפולארד, וכך גם בהסכם האיראני, היישר לתוך הפרצוף הישראלי, כמבקשת להכריז: 'אם פעם אחת, רק פעם אחת, לא תתיישרו לפי המנגינה שלנו, נכאיב לכם בעצב הרגיש ביותר שלכם ונזכיר לכם, שגם אם חשבתם שאנחנו חברים, בחיים, אבל בחיים, אל תעזו להתעסק איתנו'.

אלוקיי, שמור אותי מידידיי, מאויביי אשמר בעצמי.

6.03.2015

אובמה ב"עובדה": ככה נראה נשיא אמריקני שנשבר לו מישראל

בין אם אתם מתחברים לאובמה ובין אם לא – צפו בריאיון איתו ב'עובדה'.

הנשיא האמריקני נראה כבוי, עייף, מיואש, מדבר בחוסר חשק על המצב במזרח-התיכון. מחשבותיו היו איטיות, דיבורו מדוד, כל מילותיו נשקלו בזהירות רבה, לעיתים רבה מדי, מה שעמעם לגמרי את התכונות שאובמה מצטיין בהן: רהיטות וכריזמה אישית.

הנשיא ומעריצה
זה היה ריאיון כאוב, מבאס, שיחה מדכאת בין שני אנשים שהחלומות שלהם התנפצו על סלע של מציאות דפוקה ומסובכת. הנשיא האמריקני כיוון אותו היטב לעם בישראל. נתניהו וממשלתו הם בטח לא הכתובת לריאיונות כאלה. ה"תקווה" שליוותה את קמפיין אובמה מיומו הראשון - כבר לא הייתה שם; הנשיא, המפוקח-מנוסה, הודה אמנם שהסדר עם הפלסטינים הוא חסר סיכוי, אך אמר שארה"ב תתקשה להגן על ישראל בעתיד. במילים אחרות: אם הפלסטינים יהיו אומללים גם אתם תהיו כאלה. כשדיבר על נתניהו כבשה את פניו ארשת מוזרה פתאום. הוא חשב ארוכות על כל מילה שיצאה לו מהפה, מה שחידד את התחושה שאהבה גדולה לא הייתה שם מעולם. אין ספק שאובמה רואה ברה"מ את אחד הגורמים המרכזיים לכישלון המיוחס לו בארה"ב.

אילנה דיין, שכנראה התקשתה לשלוף שאלות נוקבות באמת – בין אם בשל המעמד ובין אם בשל הקושי לעשות זאת באנגלית – הייתה נינוחה ומחבקת. אובמה הציף בה רגשות עזים של תקווה וחלום, וההתרגשות ניכרה עליה. אותי הטרידה העובדה ש'עובדה' לא הכינו מספיק שאלות על הפלסטינים; אלה שמעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות; שהתפוצצו לנו ברחובות; שמטילים אימה על אזרחי ישראל; שמופלים לא בשל דתם או צבע עורם – כפי שהמראיינת והמרואיין הניחו כאקסיומה מרגיזה – אלא בשל העובדה הפשוטה שהם מהווים איום בטחוני אמיתי. על כל אלה אובמה לא השיב, וחבל.

הריאיון הזה ייחתם בדברי הימים של יחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו מה יהיו השלכות הנאמר בו.


אילנה דיין בראיון בלעדי עם נשיא ארה״ב ברק אובמה.צפו בראיון המלא
Posted by ‎עובדה‎ on Tuesday, June 2, 2015

2.12.2015

"השקר הטוב" - כשהאמריקאים משקרים לעצמם

אשתי לקחה אותי לסרט אחד פלוס אחד בסינמה סיטי. אחרי שהתיישבנו בשורת נתפס-לי-הצוואר והעדפנו לא לשלם 60 שקל על פופקורן, גילינו שהתענוג הזה בסינמה כולל חצי שעה של פרסומות, ווטסאפ מרצד מכל עבר, טינופת של אוכל – מילא פופקורן, אבל לאפה עם עמבה?! – ורחש אינסופי של אנשים שבטוחים שאבא שלהם קנה את הקולנוע.

בקיצור, אנחנו בסרט "השקר הטוב". שקר אמריקאי, כלומר סרט אמריקאי, שמדבר על ילדים סודניים שהתייתמו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסודן ב-1983. תעשו ויקי או שתורידו את הסרט עוד חודשיים.

הסרט, כמיטב המסורת ההוליוודית, משתפך על החלום האמריקאי. הו, אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבחורות הכי יפות, כמה טוב להיות אזרח שלך. אמריקה מחד, וסודן – שם קוד למדינה שהיא לא אמריקה ונמצאת אי שם מעבר להרי האבולה, שבה טורף את אח שלך אריה, יורים במשפחה שלך ושורפים לך את הכפר – מאידך. וכמה חלומות מתגשמים באמריקה. וכמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה.

הסרט מתחיל בסצנות ממיטב הקולנוע האפריקאי. מדבר, מלחמות אזרחים, רצח ברברי, ילדים חצי עירומים, זבובים וכַּרְסוֹת נפוחות. בתפקיד הסכסוך התורן ביבשת השחורה: מלחמת האזרחים הסודאנית השניה, עימות אלים שהתנהל בין 1983 ל-2005, שבויקיפדיה העברית אפילו לא מצאו לנכון לייחד לו ערך. אתם יודעים, שגרה שכזאת. המלחמה הזאת עקרה ממקומם למעלה מ-2.5 מיליון ילדים סודנים שכונו "הילדים האבודים של סודן".

ואז אמריקה הטובה והרחומה הגיעה למחנה פליטים באתיופיה שמנה בערך 100,000 ילדים סודנים אבודים. מתוכם, היא הכינה רשימה של 3,600 ילדים שקיבלו את הזכות להתיישב מחדש בארה"ב. הסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון. הארבעה לא מפסיקים לומר ת'נק יו ולהתלהב מסכין ומזלג. ממש סלאח שבתי בגרסה האמריקאית, רק בלי הגזענות.

שלום אני אפריקה
   
שלום אני אמריקה

שתהיו בעניינים: אמריקה, מעצמה של מאות מיליוני בני אדם, היטיבה עם 3,600 פליטים אפריקאים. כל הכבוד. קבלו נובל בשטוקהולם. ובאמת, בלי להקל ראש בחסד האמריקאי, מדובר כולה ב-3,600 איש שפוזרו בכל חצי היבשת העצומה הזאת. הוליווד חגגה על הסיפור הזה והפיקה רשימת סרטים בלתי נגמרת (ראו כאן). המסקנה שלי: כשאמריקה זורקת דולר למישהו, היא רוצה שכל העולם ידע מזה. עושים טובה לאנושות ורצים איתה לקולנוע.

לשם השוואה, לישראל הסתננו 65,000 אפריקאים בפרק זמן של 6 שנים. כשכאן הופק ב-2011 סרט על קליטת זרים בחברה, "כבר לא זרים" (Strangers No More) – הפרצוף שלנו נראה אחרת לגמרי. הסרט עסק בעיקר ביוזמה חברתית פרטית למען הפליטים, שברקע מרחפת עוינות סמויה וגלויה ציבורית כלפיהם. אריאנה מלמד כתבה בביקורת על הסרט, כי בישראל "שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות". זה ההבדל בינינו לבין האמריקאים: בזמן שאלה עסוקים בפולחן עצמי של האמריקאיוּת על חסדון פצפון שעשו לפני שלושים שנה לכמה נערים מאפריקה, אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית בלתי פוסקת.

בואו נודה על האמת. פליטים, לא משנה מה מוצאם, הם קוץ שתקוע במשמני העולם המערבי. ומשום מה, דווקא האמריקאים, שסובלנותם כלפי האחרונים היא מהראויות לגנאי, אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. במונחים גלובליים הפעילות ההומניטרית שלהם למען הפליטים היא גורנישט. טיפה של סיוע בְּים של מצוקה וסבל, מרחק שנות אור ממה שהאומה העשירה בעולם יכולה הייתה – וצריכה – לעשות בנדון. כאין וכאפס לעומת התרומה של אירופה לסוגיית הפליטים. ושלא נדבר על הפעמים בהם ארה"ב הגבירה את הלהבות באפריקה, וסיפקה נשק לארגונים רצחניים בשם איזו צדקנות אמריקאית.

אז אם תרצו, הנה עוד מאפיין ישראלי מובהק: הסרטים הישראלים יעסקו כמעט תמיד – במאי נכבד, מחק את המיותר – בהשחרת פני המדינה או הצבא או הישראלים או הישראליות, לקול גרגורי העונג של אניני קולנוע אירופיים לבושי פראק ופפיון שחור. להלן רשימה חלקית: "שומרי הסף", "חמש מצלמות שבורות", "ואלס עם באשיר", "זרמים קטועים", "רוק בקסבה" – סרטים שרובם ככולם במימון נדיב של המדינה. מנגד, האמריקאים, ובעקבותיהם גם הקולנוע ההוליוודי, מתעקשים לראות את עצמם כ"טובים", המנצחים, האלופים, החזקים, הסופרמנים שבאים להציל את העולם. כשאצלנו, הקולנוע הוא בעיקר מניפסט פוליטי, חתרני, מדכא, ספוג בשנאה עצמית בשם האמנות, שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קולנוע טוב הוא קודם כל קולנוע שמכבד את המקום ממנו הוא מגיע.

1.13.2008

מיאמי ביץ' - לטמון את הראש בחו"ל


בהתחלה חשבתי שזה מצחיק

עשינו כמה תמונות

ואז הרגשתי שאני נחנק. החול התחיל לחדור לי לאונה הימנית

והיה גם מי שחשב שזה יהיה קורע לבעוט לי קצת בראש

וצריך כמובן כובע נגד השמש

ולסיום - טקס חלוקת כאפות

11.19.2007

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת
לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...



אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.