יום שני, 19 בנובמבר 2007

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת
לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...



אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.