יום שני, 31 ביולי 2006

תריסים | סיפור קצר

התריסים היו פתוחים והוא התעורר עם הזריחה. הציץ בשעון שבסלולרי – מוקדם מדיי – ומיהר לסגור אותם, מקפיד שלא להותיר אפילו חריץ.
הוא חש מועקה סתומה וכיסה את ראשו בסדין ממנו נדף ריח שתן של החתול.
בזמנו, התחושה הייתה שקיבל את חייו בחזרה. אפילו לא ציפה להקלה כזאת – בכל זאת פרידה. אמנם יזומה, אבל בכל זאת מין הראוי להתאבל.

יום שלישי, 25 ביולי 2006

הַפַּרְשְׁדֹנָה | סיפור קצר

את סרגיי פגשתי לראשונה תוך כדי שהלכנו מכות. הוא היה בן שתים עשרה וכבר אז היו לו צלקות. אחת מהן הוא אהב במיוחד. היא הייתה על השוק והוא קרא לה "הצלקת האיטלקית", כי הייתה בצורת מפת איטליה. בשנים אחר כך, כשהיית מבקש ממנו משהו, היה יושב כשקרסול שמאל על ברך ימין ומלטף את הצלקת תוך כדי שהוא חושב אם להגיד לך כן או לא. באותו זמן עדיין היה היפראקטיבי, אבל כבר היה שמן מדי בשביל להתרוצץ, ורק היה מעביר ככה את היד למעלה ולמטה על הצלקת. כבר בגיל חמש עשרה נעשה שמן מדי, ואפילו הפסיק לרכב על אופניים. אותם אופניים שבגללם נפגשנו, אותם אופניים שבגללם הלכנו מכות.

יום רביעי, 12 ביולי 2006

בין המיצרים. אז והיום.

ט"ז תמוז תשס"ו

ימים קשים לישראל.

אני כותב את הדברים כשעתיד גזרת הצפון לוט בערפל. אקטואלי מתמיד, ערב צום י"ז בתמוז, רגע לפני תקופת בין המיצרים – נדמה שישראל נכנסת לתקופה סבוכה ומעורפלת. יש תחושה שקלחת חדשה, אלימה מאין כמותה, של מלחמה וכעס ויצרים ולאומנות ודם – עוד פעם, דם – רובצת לפתחנו.