יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

מה נסגר עם נתניהו?

יאללה קָרָחָנָה. הליכוד החליט להשתולל נגד בנט.

לבנט נפלט משהו שנשמע, אם תתעקשו וממש תהיו יצירתיים, כמו סירוב פקודה. בנט, כידוע, סרבן פקודה גדול, ואת שירותו הצבאי העביר בכלא 4 לאחר שסירב להחליף דיו במדפסת של הרס"ר, לא?

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

לעזאזל, תנו להם כבר מדינה

בימים האחרונים, ישראל מתנהלת בזירה הבינלאומית כמו תינוקת מגודלת. אכלו לי, שתו לי, הפרו לי את הסכמי אוסלו. פתאום נזכרנו שיש התחייבויות מלפני 19 שנה ושמישהו עדיין מתייחס אליהן ברצינות. ההתבכיינות הזאת התקבלה בלעג באירופה, ובצדק. מבחינתם, אם כלום לא זז וישראל לא הולכת לשום מקום, לפלשתינים יש את מלוא הזכות להרים את הכפפה ולהכניס לנו בבטן הרכה, ביום כ"ט בנובמבר. המזרח התיכון הוא מערב פרוע והכללים הם כללי "הטוב, הרע והמכוער" – אם אתה צריך לירות, תירה, אל תדבר.

הניסיון באזור מלמד שמשיחות לא יוצא כלום. שנים של ועידות, פסגות, דיונים, יוזמות, הסכמים, מגעים ומה לא בעצם - רק החריפו את העימות והעמיקו את הסכסוך. הפלשתינים הבינו שטקטית, עדיפים להם מהלכים חד-צדדיים מאשר מלחמת התשה מייגעת עם ישראל. אם ישראל רוצה לשרוד את המתקפה הזאת, הצעד הבא צריך להיות אף הוא חד-צדדי, והוא הכרה במדינה בפלשתינית, כאן ועכשיו, בשטחי רצועת עזה. אחרי המהלך של אבו-מאזן אין ברירה אלא לתת להם "פרס" ולומר: רוצים מדינה? לכו לעזה.

נתניהו מחר יעמוד באו"ם ויצהיר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה פלשתינית בשטחי רצועת עזה. תהיה זו הזדמנות לעם הפלשתיני להוכיח שפלשתין היא מדינה החפצה לחיות בשכנות טובה לצד ישראל. שטחי יהודה ושומרון נמצאים כעת במחלוקת, ולכן גורלם יקבע בהסדר עתידי, אבל לגבי עזה אין חולק: היא שייכת לפלשתינים ולישראל אין שום שאיפות טריטוריאליות על שטח זה. למן הרגע הזה ואילך, ישראל מסירה את אחריותה מהמתרחש בעזה, ומושיטה ידה לשלום וכו'". למעשה, ראש הממשלה טורף לפלשתינים את הקלפים בפּנים. סיר הלחץ, המכבש האיום שישראל מתמודדת אתו מול אירופה, יתפוגג ברובו בִּין רגע. המכה תהיה כפולה: גם נוציא את הקיטור מהבעיה הפלשתינית, וגם נשתחרר מהנטל – ליתר דיוק: הזוועה – שנקראת רצועת עזה, כולה עיר של 45 קמ"ר ששותה את דמנו מאז תקופת המנדט. על הנייר, דה-יורֶה, תהיה לפלשתינים מדינה רשמית ברצועת עזה. מה ישתנה? בפועל, כלום. הים אותו ים, והערבים, אתם יודעים. עזה הרי ממילא כבר מזמן מתנהלת כמדינה. אלא שמבחינה בינלאומית, כללי המשחק ישתנו – בתפיסה העולמית תתקבע ההכרה שהפלשתינים קיבלו מדינה וכעת מתנהל משא-ומתן לגיטימי על שטחה. ישראל אינה עוד כוח כובש, אלא מדינה שיש לה חילוקי דעות טריטוריאליים לגיטימיים עם מדינה אחרת. תודו ש'סכסוך גבולות' נשמע הרבה יותר טוב מאפרטהייד.

העולם מבין בניירות ובהכרזות. אין לו דבר וחצי דבר עם המציאות המוטרפת של מדינת ישראל. מסמך רשמי, מלווה בנאום מכונן ובהסברה טובה, זה הכל; חתיכת דף שעליה כתוב שישראל הכריזה על מדינה פלשתינית; שישראל לא שמה מקלות בגלגלי הרעיון האלוהי של "שתי מדינות לשני עמים"; שישראל שואפת לחיות בשלום עם שכנותיה; שישראל אומנם לא נענתה למאה אחוז מדרישות הפלשתינים, אבל לפחות הייתה נכונה להכיר בחלק מהתביעות הטריטוריאליות שלהם. הכרזה כזאת, דווקא עכשיו, מעבירה את הכדור למגרש של הפלשתינים. חובת ההוכחה מעתה – עליהם. כשהם יבואו לשולחן המשא-ומתן, הם לא יבואו כתנועת חופש-לאומית – שככובשים, לכאורה, אנו ניצבים מראש בעמדת נחיתות מולה – אלא עם גיבנת מחייבת של מדינה.

בשנים האחרונות, ישראל החלה להפנים שבקרב על התודעה בזירה הבינלאומית חבל לבלבל את המוח עם עובדות. האירופאים לא באמת עושים אבחנה בין הגדה המערבית לבין גאזה סטריפ, וכנראה גם אין להם מושג איפה זה. הם יודעים דבר אחד: ישראל היא עם כובש, הפלשתינים הם עם מדוכא שרק רוצה עצמאות, ועכשיו לכו תפריכו את הטענות הללו. כל זמן שישראל נתפסת בנרטיב הכלל-עולמי כמעצמה כובשת, כמנשלת אדמות, כמדכאת הרוח הפלשתינית לשחרור ולחירות – הקרב אבוד מראש. ככל שפלשתין תהיה מדינה רשמית יותר, עם המנון וטקסים וכל המאפיינים הממלכתיים, כך, כמו אוויר שמשתחרר מבלון, תתפוגג הפלשתינאוּת – אותה האובססיה של העולם לעניין הפלשתיני, שאין דומה לה בהיסטוריה.




יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

הצעה למאבק באלימות וההסתה ברשתות – Talk-BAD

יש לי רעיון להקמת מיזם אינטרנטי בשם "Talk-BAD", למאבק באלימות וההסתה לאלימות הפושה במרחבי הרשת. אני אניח כאן מתווה מוצע ותשתית לַיוזמה, תוך הצגת פעולה בשני מישורים – המישור הטכנולוגי והמישור ההסברתי, ומי שיהיה מוכן ליטול עמי חלק בעניין הזה - תבוא עליו הברכה.

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

אולמרט ואני ב"הארץ"

מה יש לך במעטפה?
אולמרט התעקש להצטלם איתי בשלב הטיעונים לעונש, אז הסכמתי.

אני מאחורה בחולצה בגווני כחול (של ה-30 שקל).












יום ראשון, 29 ביולי 2012

תובנות לתשעה באב - על אדריאנוס שחיק עצמות

אדריאנוס במוזיאון ישראל
משהו בנו, היהודים, לא בא טוב בזווית העין. איך שלא תסובבו את זה - ואני לא בא לספר היסטוריה עכשיו - תמיד הסתכלו עלינו עקום. אף פעם לא היינו טובים מספיק - בעיני שום עם, וגם בעיני עצמנו. יהודים, באופן טבעי, כאילו הולכים בתוך בִּיצה. הם לא יכולים להתקדם סנטימטר בלי ששכבה דביקה ועכורה נצמדת לרגליהם הכחושות והעייפות. זה גם לא כזה ביג דיל לשנוא יהודים. חנה ארדנט כינתה זאת 'הבנאליות של הרוע'. בנאליות. זה הכל. נו, עוד יהודי. מה כבר קרה?

* * *

קחו את אדריאנוס קיסר. האיש היה כמעט מלך העולם, שלט ביד רמה ברומא העתיקה, קיבל לידיו אימפריה אדירה שהשתרעה על פני שטחים עצומים ונהנה מכלכלה יציבה. הכל תיקתק אצלו כמו שעון. אדריאנוס היה נאור, אינטלקטואל, שוחר תרבות, עם יומרות גדולות מאד בשדה הרוח. אפילו היה משורר: שירו 'אנימולה ואגולה בלאנדולה' מלמד אותנו על נפשו הפיוטית של אדרריאנוס:

Animula, vagula, blandula
Hospes comesque corporis
Queae nunc abibis
loca Pallidula, rigida, nudula
Nec, ut soles, dabis iocos

ובתרגום של יורם ברונובסקי (כפי שהעתקתי ממאמרו של בני ציפר): "נפש קטנה, תועה, נעימה, אורחת-חברה של גופי, לאן את עכשיו הולכת, חוורוורת, נוקשה, עירומה, לא עוד כלפנים, מגחכת".

ומה מפתיע, שאת המשורר, איש הרוח האציל, מנהיג העולם המערבי דאז, הטרידה יותר מכל קבוצת יהודים קטנה בפרובינקיית יהודה. אנשים רחוקים, שוליים, לא רלוונטיים בעליל למעצמה הרומית הגדולה. ולמרות זאת, הם הופכים מהרה להיות שנואי נפשו של הקיסר הגדול שמחליט לדכא אותם ואת דתם. הוא אוסר על קיום מצוות, מחריב כליל את ירושלים ומקים עליה את העיר איליה קפיטולינה, גוזר את גזירות השמד ואוסר על המילה, על שמירת השבת, על תפילה ועל שמירת המצוות. באכזריות שאין שני לה, הורג את עשרת הרוגי המלכות בייסורים.

"שחיק עצמות" הוא מכונה בחז"ל וגם "שחיק טמיא". כינויו הוא בבחינת משאלת לב של חכמים: לוואי ישחקו עצמותיו לאבק פורח. הסיפור הבא ממחיש מניין רכש אדריאנוס את תוארו המפוקפק:

"רַבְתָּ ה' רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי. רָאִיתָה ה' עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי" (איכה ג נח-נט)

חד יהודאי עבר קדם אדריאנוס ושאל בשלמיה (יהודי אחד עבר לפני אדריאנוס ושאל בשלומו)
אמר ליה: מאן את? (שאל אדריאנוס: מי אתה?)
אמר ליה: יהודאי (יהודי).
אמר ליה: ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ושאיל בשלמיה? (יהודי עובר לפני אדריאנוס ומעז לומר לו שלום?!)
אמר: איזילו וסבו ראשיה (לכו וערפו את ראשו!).

עבר אוחרן חמא מה איעביד בקדמייא ולא שאל בשלמיה (עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו).
אמר ליה: מאן את? (שאל אדריאנוס: מי אתה?)
אמר ליה: יהודאי (יהודי).
אמר ליה: ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ולא שאל בשלמיה? (יהודי עובר לפני אדריאנוס ולא אומר לו שלום?!)
אמר ליה: איזילו וסבו רישיה (לכו וערפו את ראשו!).

אמר לו סנקליטין שלו: לית אנן ידעין מה אילין עובדי דאת עביד (אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה),
דשאיל בשלמך מיתקטיל, דלא שאיל בשלמך מתקטיל (מי ששואל בשלומך - נהרג. ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג!)
אמר להון: ואתון בעיין מלכה יתי איך אנא בעי למקטלה בשנאי? (אמר אדריאנוס: ואתם רוצים לייעץ לי אני צריך להרוג בשונאי?")

ראיתם איזה חוש הומור מפותח? צחוקים עם האדריאנוס הזה. גבר גבר, הוא לא צריך תירוצים כדי להרוג יהודים. בא לו היהודי לא טוב בעין, כולו מפוחד, שואל את עצמו: לומר שלום, לא לומר שלום, בסוף אומר שלום. מסתכל עליו אדריאנוס הגיבור והורג אותו, את החצוף. בא יהודי אחר שכבר שמע על השגעונות של הקיסר, מעדיף שלא להסתבך, ובטח מתחבא לו באיזו פינה. קולט אותו אדריאנוס וקורא לסנקליטין שיבואו לראות איזה קטעים. יהודון, הוא נוחר בבוז, לא אמרת שלום לאדריאנוס? קחו אותו ואת האף הארוך שלו ותורידו לו את הראש. הוא מרים טלפון לחברים ושואל, יש לכם במקרה K300? אולי ננסה לחסל אותם בתרסיס.

הציניות הקטנה הזאת, הצביעות, הגיחוך, הבוז. דור אחר דור סופגים היהודים ולא נכנעים. מתעקשים לשמור על הדרך, על המוסר, על ערכי השלום, המוסר והצדק. להישאר שפויים. אין להם שאיפות נקם. הם זועקים לצדק ולחירות - לא כדי להחזיר מנה אחת אפיים לאויביהם וגם לא בשביל להרים את הרגליים למעלה ולנוח, אלא כדי לתקן את הקיים, להוסיף אור על החושך, להרבות צדק.

ואדריאנוס? הביטו בתמונה למעלה. פסל ראשו של אדריאנוס נמצא בחפירות תל שלם ומוצג כיום במוזיאון ישראל. ליד הראש נמצא פסל נוסף: ראש מברונזה של ילד קטן. באנדרטה המקורית, אדריאנוס ככל הנראה דורך על ראשו של הקטן, כסמל לניצחונו הגדול ודיכוי מרד בר-כוכבא. הילד הקטן מברונזה אמנם הובס, אך רוחו נותרה איתנה. ואדריאנוס? הוא מוצג לראווה באיליה קפיטולינה, כלומר ירושלים. מציץ מחלון המוזיאון ורואה את בירת ישראל בתפארתה.

יש יהודים טובים שטורחים לטפטף לנו שגם עצמאותנו המדינית היא מפלתם של אחרים. שגם אנחנו כובשים, ומעשי אדריאנוס - בשינויי התקופות - הם גם מעשינו שלנו. אלה הטוענים כך שוכחים אלפיים שנות כמיהה טהורה ולא-נקמנית לשוב לארץ ישראל. שוכחים את הדם והדמעות של העם היהודי. שוכחים כי המסגרת המאחדת של העם היושב כאן אינה גבורת המלחמה וניצחון האויבים, וגם לא שמחה לאיד, אלא מאות שנות געגועים של עם למולדתו הקדומה. עם שבור ומרוסק, שכנגד כל הסיכויים זכר את בריתו הישנה ושב הביתה.

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

יום שלישי, 17 ביולי 2012

גוץ, ירוד, בעל זקן צבוע רע, קול גועה, שיניים צהובות

אתם מוכרחים לקרוא כיצד תאר הרצל את הסולטן התורכי עבדול חמיד השני, עמו נפגש במטרה לקדם את הרעיון הציוני.

פשוט לא להאמין. מעניין איזה שרפרף היה מקבל השגריר התורכי אם הרצל היה חי היום.

(מופיע בספרו של יוסי גולדשטיין, "בין ציון לציונות", עמ' 249)


יום שבת, 26 במאי 2012

דרוש מנהיג לקשר רציני

לפני כמה חודשים הייתה באוניברסיטה העברית שיחה עם ח"כ אילן גילאון ממרצ, שאמר בסרקאזם הקר שלו: "יש לנו מפלגה כל כך טובה, שאני אפילו מכיר את כל המצביעים שלה".

רבים מספידים את מרצ על התרסקותה בשנים האחרונות לאחר שצנחה לשלושה מנדטים, ובמגזר הדתי כל המרבה לספר ב"אובדן הדרך של השמאלנים" הרי זה משובח. אך בציונות הדתית המצב לא יותר טוב: מפלגת הבית היהודי, שגם לה שלושה מנדטים בלבד, מפורקת לאורכה ולרוחבה, המתח בשאלות היסוד של התנועה הולך ומתעצם ומהמפד"ל הגריאטרית נותרה בעיקר עסקנות ריקה. גם למפד"ל, כמו למרצ, היו פעם 12 מנדטים, שהתמוססו כאשר התרחש האסון הגדול של כל מפלגה: היעדר מנהיג. לא "מנהיגות" כמו שמכנים זאת היום, אלא מנהיג. איש אחד שבשבילו יש לתנועה בשביל מה להתעורר בבוקר.

יום רביעי, 11 באפריל 2012

העליונים ואנחנו - קצת ענווה לא תזיק

בית המשפט העליון בירושלים. מי אמר מגדל השן?
יש משהו בעייתי בדעתנות הישראלית בכל נושא ועל כל עניין. העובדה שכל אינפנטיל עם מקלדת מתיר לעצמו להשתלח באנשים שגדולים ממנו באלף רמות, היא משחיתה ומקוממת. אחד מהגופים המושמצים בהקשר זה - חתיכת בשר עסיסית בפיהם של טוקבקיסטים - הוא בית המשפט העליון וחבר שופטיו.

האנשים הללו, העליונים, הם חבורת עילית של אנשי משפט מלומדים ומוכשרים, חריפי דעת ומהירי מחשבה. כל אחד מהם עילוי בתחומו. מכוח איכויותיהם, ותוך מינימום של קומבינות, הם מתמנים לשפוט בין איש ובין רעהו ולהודיע את חוקי המדינה ואת תורותיה (אל תתנו לתקשורת לבלבל אתכם, גם כשמתמנה שופט "ימני" הוא לא מוכר נקניקיות במרכז הליכוד). אכן, מי שנדרש לתת דין וחשבון ציבורי בכל פסק-דין או החלטה שיוצאת תחת ידו, לא יכול להיות חלטוריסט, לוביסט או סתם פרוטקציונר.

ממוח אחד כמו של השופט נעם סולברג ניתן לחצוב את כל הטוקבקיסטים של ynet בשנה האחרונה גם יחד. פסק-דין של השופט יצחק עמית הוא תיעוד מאלף לא רק ליכולת משפטית יוצאת דופן, אלא גם לניתוח מידע, עיבודו, הסדרתו והבאתו לכדי מסמך חורץ גורלות. הנבחרת הזאת מתמודדת לא רק עם סוגיות סבוכות הבאות לפתחן מדי יום, אלא גם עם עומס בלתי נסבל של אלפי תיקים בשנה.

סיכומו של דבר, הדרך לבקר את בית המשפט אינה החרבתו. אדרבא, יתכבדו הטוקבקיסטים ויגישו מועמדות לוועדה לבחירת שופטים, ואז נדע כולנו האם "פחחחחחחח" היא ביקורת לגיטימית על פסק-דין של המחוזי.

יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ (תהלים נח יב).

כמחווה לפעלם, מוקדש להם הקולאז' הבא:

אשר גרוניס, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, צבי זילברטל, נעם סולברג, אורי שהם, דפנה ברק ארז

יום שני, 20 בפברואר 2012

חוק, תחיקה, חקיקה, חיקוק

האקדמיה היקרה שלי, חבל שאינכם מספקים ייעוץ בכל נושא אחר עלי אדמות. הפעם אני נושא בצקלוני שאלה מעולמות החוק, ובלי צחוק:

כידוע, אנחנו עם ישראל, סגולה שכמונו, התברכנו בלא מעט עורכי דין, שדואגים שלא ישבו 3 יהודים לסעוד על שולחן אחד בלא עורך דין ביניהם, שנאמר: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו".
בתוך כך, במסגרת העיסוק המשפטי שלי אני מבחין כי לעיתים קרובות משתמשים במונחים שונים כדי לתאר רמות שונות של התקנת חוקים: תחיקה, חקיקה, חיקוק.
אהיה אסיר תודה של ממש אם תסייעו בידי להבחין בין המונחים?

יום ראשון, 22 בינואר 2012

"לא תהיה זו גוזמה לומר שהוצאתי את נשמתי כאן"

מקור: אתר בתי המשפט
הוציאו לו את הנשמה.
השופט חיים נחמיאס
מעטות ההזדמנויות בהן נחשף משהו מעולמם של השופטים, הקורסים תחת העומס בבתי המשפט ■ התנצלותו של השופט נחמיאס בפני עציר ועורך דינו השבוע באשקלון חושפת מעט ממאבקם

מרבית אזרחי ישראל נחשפים לשופטים רק כאשר הם נזקקים לשירותיו של בית המשפט, וגם אז הרשמיות הנהוגה בהיכלי הצדק לא ממש מצליחה להסגיר דבר מה מעולמם. בכללי האתיקה הנוקשים החלים על השופטים, נאסר עליהם להתראיין לתקשורת כל זמן שהם יושבים על כס השיפוט. עם זאת, לעיתים אנו זוכים להצצה אל מאחורי הקלעים באמצעות רמזים אותם הם מפזרים בפסקי הדין ובהחלטות שהם מוציאים תחת ידם.

יום שישי, 13 בינואר 2012

לפיד טוב לפוליטיקה

אישים שמתמודדים לכנסת בשלב השני של חייהם המקצועיים, מצילים את הפוליטיקה הישראלית מעצמה. השיח הפוליטי חוזר למרכז הבמה, והפעם לטובה

יום חמישי, 5 בינואר 2012

אני מאמין לפלסטינים

הפלשתינים הם היחידים שמקפידים בדבקות להתנהל באותו אופן כבר יותר מ-100 שנה. רק אצלנו לא מפסיקים לזגזג.

על הירח. במאבק, גם זה יהיה שלהם.
אויש, נו: שוב שיחות שלום. שוב פלסטיני, ישראלי וכמה מתווכים זרים מתכנסים כדי לקבוע סופית שאי אפשר לקבוע פה כלום. הרי מה חושבת לעצמה חבורת הפלסטינים דוברי-האנגלית שישבה השבוע בירדן, שהיא תקבל הצעה יותר טובה ממה שנתן ברק בקמפ דייויד, שרון במפת הדרכים או אולמרט בועידת אנאפוליס? שורת שיחות, מגעים והסכמים מדיניים מפליגים בין מדינת ישראל לנציגיהם השונים של הפלסטינים, העלו בעיקר חלומות ורודים אצל הישראלים וסיבה טובה לחידוש האלימות מנגד.