31 בדצמבר 2012

ועדת הבחירות לכנסת - כוח לקיצוניים





הקרקס נגמר, בג"צ קבע פה אחד שחנין זועבי יכולה להיות חברת כנסת. מקהלת הצדקנים, הצעקנים והמתלהמים קיבלה את זמן המסך שלה, וכעת היא מתבקשת לחזור למקומה, אין צורך בהדרן.


ועדת הבחירות המרכזית היא גוף שקיבל סמכויות, בכאילו, להכריע אלו רשימות ומועמדים ראויים להיות בכנסת ואת מי כדאי להשאיר בחוץ. יושבים בה פוליטיקאים ועסקנים מימין ומשמאל, בעיקר כאלה שמצטיינים בדציבלים גבוהים ובויכוחי דה-לה-שמאטע שהמילים דמוקרטיה, גזענות, חופש הביטוי ושוויון משמשים בהם בערבוביה, לרוב מבלי להבין את משמעותן. הוועדה הזאת התכנסה באחרונה במשך יומיים תמימים כדי לשחק בנדמה לי: קבוצה מימין דרשה למנוע משתי מפלגות ערביות להתמודד בבחירות, קבוצה משמאל טענה שרשימת "עוצמה לישראל" ימנית מדי ולכן אל לה להיות חלק מהמשחק הפוליטי, וקבוצת פמיניסטיות ביקשה למנוע מהמפלגות החרדיות להשתתף בכנסת משום אין להן ייצוג נשי ברשימה. מעל כל אלה, מנצחים עורכי דין – מצרך זמין במיוחד בשנים האחרונות – שהם כידוע שחקני מפתח בכל תאטרון של "דַּבֵּר ככל יכולתך".

מה שמייחד את ועדת הבחירות היא הידיעה של כל 36 נציגי הסיעות בכנסת שמשתתפים בה, שהדיונים הם למראית עין בלבד. ברור להם שכל החלטה שתקבל הוועדה תהיה חשופה לביקורת בג"צ, שממילא מבטל החלטות שנגועות בפוליטיזציה, בגזענות או במניעים לא ענייניים. בית המשפט נוטה לבטל באופן סדרתי כל החלטה שפוגעת בזכות המיעוט הערבי מלהשתתף בבחירות, אפילו במחיר של שיתוף גורמים שמזדהים בגלוי עם אויבי ישראל.

הפעם האחרונה שנמנע ממפלגה ערבית מלהתמודד בבחירות לכנסת הייתה בשנת 1965, אז אישר בית המשפט העליון, בהחלטה שהתאימה לרוח התקופה, את הפסילה. מאז ניסו כמה וכמה פעמים לפסול רשימות ערביות, ללא הצלחה: בשנות ה-80 הייתה זו "הרשימה המתקדמת לשלום" שלימים תמכה בסדאם חוסיין שהפציץ את תל-אביב, ולא נפסלה. בשנות ה-90 סיכל בג"צ החלטות של ועדת הבחירות לפסול את עזמי בשארה ואת אחמד טיבי, שדילג לכנסת לאחר שהיה עוזרו של יאסר ערפאת. ועדת הבחירות פסלה שוב את בשארה בבחירות 2006, השופט חשין ביטל את פסילתו, וכעבור פחות משנה הוא נמלט מהארץ לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה. למעשה, בכל מערכות הבחירות בעשור האחרון פסלה ועדת הבחירות המרכזית רשימות ערביות – לרבות פסילות אישיות כמו במקרה של חנין זועבי – וכעבור מספר ימים הפך בית המשפט את ההחלטה ומנע את הפסילה.

יש, כמובן, מי שמתעקש שלא לבטל את נוכחות הנציגים הפוליטיים בוועדת הבחירות. זהו המיעוט הקיצוני, הקולני, שגורף הון פוליטי בקרנבלים מסוג זה. בשני עברי המתרס חוגגים: הרודף והנרדף, שניהם מקבלים את ליטרת הבשר התקשורתית שמזינה אותם בחדווה. וכך, כל פרובוקטור בגרוש הופך להיות "אות כבוד לדמוקרטיה ולחופש הביטוי" וכל מפלגת שוליים עם בסיס מצביעים של מנדט ורבע מייצגת "ליברליזם במיטבו". קחו למשל את חנין זועבי. בעולם האמיתי, בפוליטיקה הריאלית, היא הייתה עוד חברת כנסת מגזרית ואלמונית. ההתלהמות נגדה הפכה אותה לקדושה מעונה, עם חותמת בג"צ, אבירת הדמוקרטיה בהתגלמותה. היה אפילו מי שהשתפך בעיתון וכתב לה תודה חנין, תודה שאת מסכימה לשבת בכנסת הגזענית שלנו. זועבי צוחקת כל הדרך לבג"צ – כאשר יענו אותה, כן תרבה וכן תפרוץ. ככל שהיא מותחת עוד את החבל ומסלימה את עמדותיה, כך היא מתדלקת את הקיצוניים בשני הקצוות – שחוגגים בעצם על חשבוננו.

בסופו של יום, כשנותנים לפוליטיקאים להכריע את גורל יריביהם, התוצאה היא אחת: מתן במה מיותרת להסתה ולהתלהמות חלולה. דיוני הוועדה הם ניצחון הקיצוניים.



פורסם בוואלה דעות