22 בספטמבר 2015

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי.

סבתא שלי, עליה השלום, הייתה ממשפחת בן עזרא, נצר לרבי אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד. הפיוט "לך אלי תשוקתי", אותו כתב הראב"ע, פותח את תפילת ערב יום הכיפורים (לפני 'כל נדרי') בבתי הכנסת הספרדיים. זהו פיוט אינטימי, אישי מאד, מלא רגש, שכולל וידוי נוקב החושף את צפונות הלב את רגשותיו העמוקים של האדם המשתוקק לקרבת אלוקים. הפיוט נחתם בבקשה לחסות בצל כנפי האל, תוך תחינה לרחמיו וחמלתו של הקב"ה.

אני אוהב את הפיוט הזה. תחינתו של האדם המדבר בגוף ראשון אל בוראו היא קסומה בעיני. גם שפתו הבהירה, השווה לכל נפש, והרגש הפועם המובע במילותיו – מעוררת ומטלטלת לבבות. הפנייה הישירה, בראש כל בית, לקב"ה ("לך", בגוף שני) מעצימה את נוכחותו של האל בערב יום הדין. יש בזה משהו עדין וציורי, מתוק ונכון.

גמר חתימה טובה!


20 בספטמבר 2015

גאון, משפטן, אציל, נפש יהודי סוערה - על דמותו של מישאל חשין

חוזר עכשיו מהלוויית השופט חשין. על גאונותו של חשין ודאי תקראו במקומות אחרים. על  הדבש שניגר מכתיבתו הפנומנלית אכתוב אולי מחר. יש לי רק סיפור אישי קטן וכמה מחשבות על האגדה המהלכת הזאת, הגאון המשפטי, הסוער, הרגשן, המטאור בשמי המשפט, חביב הסטודנטים למשפטים, האיש שהמציא ז'אנר כתיבה מופלא משל עצמו, שהטיס אותנו אל-על בפסקי דינו הפיוטיים-ציוריים – דווקא מתוך עולם המשפט המיובש לעיתים עד מוות – והיום הובא אחר כבוד למנוחת עולמים.

▫ ▪ ▫

בימיי כסטודנט הייתי בוהה בחשין מסתובב במסדרונות האוניברסיטה. חשין היה עונה בסבלנות לסטודנטים שנה א' שחשבו שדעתם על המהפכה החוקתית מעניינת לו את הזרת. תחת זרועו היה קלסר מבולגן וזרוע דפים. כשמישהו נקלע איתו לוויכוח, זה יכול היה להימשך דקות ארוכות. חשין היה מדבר בתקיפות ומסדר את השיער שהתבדר לו בלהט הויכוח. אי אפשר היה לנצח אותו.

בתשע"א נרשמתי אצלו לסמינריון. זאת הייתה משימה מאתגרת, אך זכות יוצאת-דופן מבחינתי. חשין שכל את בנו שניאור ביוני של אותה שנה, והעצב ניכר עליו. שיעורו התאפיין בדייקנות קיצונית, קפדנות עיקשת גם על דברים שלכאורה נראים טפלים. באחת מהתכתבויותינו רשמתי לו "אעביר לעיונך היום בערב את ראשי הפרקים". חשין לא אהב את צמד המילים 'היום בערב', והשיב: "אלירם, יש יום ויש ערב. אין היום בערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אמתין הערב". לא ויתרתי. הרמתי טלפונים כמו משוגע לאקדמיה ללשון העברית, כדי להוכיח לו שאני צודק. האקדמיה כינסה את חכמיה באופן מיוחד לרגל המאורע, ופסקה ש"קשה לנקוט לשון פסיקה בעניין ששאלת עליו, משום שהאקדמיה ללשון העברית לא דנה בו", אך בכל זאת אישרה גם את הצורה 'היום בערב'. את חשין זה לא עניין. "ואני על עומדי אעמוד", הוא השיב בחשיניותו.




▫ ▪ ▫

זאת הייתה הלוויה מאד בורגנית, מאד אליטיסטית, הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית נכח בה. מאות מבני האליטה הלבנה, החילונית, הבג"צית, המשכילה, האשכנזית, השבעה,הקיבוצניקית, העשירה, הפרקליטותית, המפאי"ניקית, זו שמשמיעה את אריק איינשטיין בהלוויותיה, המתבגרת, הכמעט הולכת ונכחדת – ההיי-סוסייטי, כפי שקראו להם פעם, בכירי עולם המשפט והאקדמיה, לצד אנשי עסקים וידוענים – התכנסו כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד הסמלים הבולטים של מה שהם אוהבים לכנות בערגה 'ארץ ישראל הישנה והטובה'.

(הסתכלתי על פניהם של הנוכחים ותהיתי כמה מתוך האלפים שהתקבצו היום בגבעת השלושה, היו, נניח, גם בהלוויית הרב עובדיה או חנן פורת).

ובעמדי מעל קברו של חשין, מצאתי כי הוא קבור לצד אחד, עזרא חייט בן סלח. סמלי בעיני. אם אותו עזרא המנוח היה מאמין שיום אחד יתאספו מעל קברו כל האבירים הללו, הוא היה מתהפך בקברו וחוזר לנוח על משכבו בשלום.



▫ ▪ ▫

חשין היה אדם חילוני. חילוניותו לא באה על חשבון העולם הרוחני העשיר אותו הוא נשא. פעם הוכתר – למגינת לבם של כמה דתיים – כאביר המשפט העברי. חשין אמנם לא השתמש במשפט העברי כמו שהרב שך, נגיד, השתמש בו, אבל הוא נפח בארון הספרים היהודי רוח חדשה, כשהוא שואב באהבה אינספור מליצות, אגדות ומכתמי לשון של חז"ל. בעוד חברו אהרון ברק היה זר ומנוכר למשפט העברי, חשין היה אמן הפראפרזה והשימוש באוצר היהודי הקדום. בעושר סגנוני שאין שני לו  יצר לעצמו חשין שפה חדשה – מתנגנת, ציורית, חז"לית, פיוטית. ספק גדול אם מי שעמד סביב קברו שתה בחייו דבר מה מבאר המים החיים שממנה דלה חשין את עולמו הרוחני.

▫ ▪ ▫

בית המשפט העליון עוסק לעיתים בסוגיות משעממות כדי מוות. קייסים יבשושיים ודקדקנות אינסופית בתילי תילים של משפט. כל סטודנט למשפטים מכיר את הגיהינום הזה. חשין היה חביב הסטודנטים, בזכות פסקי דינו שהיו מלאים בריחות ודמיונות וצבעים וסיפורים, לצד שירים וקטעים ספרותיים; היו אלה פסיקות עם נשמה. צריך הרבה אומץ וכישרון כדי לכתוב פסק דין של בית המשפט העליון ולהעמידו כיצירה ספרותית, לצד תוכנו המהותי. לחשין, שידע להפעיל במיומנות רבה את הלב עם המוח, בסינרגיה מושלמת, במינון ובדיוק הנכון, היה את הכשרון הנדיר הזה לחבר ספרא וסייפא, מזרח ומערב, יהדות ודמוקרטיה, משפט וספרות. וכמובן הרבה מאד אומץ.

▫ ▪ ▫

אם תשלחו לחשין מייל, תראו שבג'ימייל יש לו תמונה של איזה אציל. עיון נוסף בתמונה, מגלה שמדובר בתמונתו של משה מונטיפיורי, שהיה איש אצולה נכבד ורם-מעלה, וגם דומה באופן מיוחד לחשין.

חשין הוא מצאצאי האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי. אביו, השופט שניאור-זלמן חשין נקרא על שם מייסד השושלת, וגם בנו המנוח שניאור, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה, קרוי כך. האדמו"ר הזקן העמיד שושלת זהב של גאוני עולם, גדולי רוח ותלמידי חכמים מופלגים. צאצאיו לאורך הדורות ביטאו יהודיוּת-אצילית, של זקיפות קומה יהודית רוחנית, לצד גדלות אישיותית. חשין היה יהודי חדש, ישראלי חדש, מקפל באישיותו את החזון של איש ישראלי תלמיד חכם, שעל אף שאינו מקיים מצוות – זוכר מורשת אבות.

שינוח על משכבו בשלום.


19 בספטמבר 2015

עשרת כללי הזהב | המדריך למדריכי טיולים

לפעמים גם מדריכי טיולים צריכים מדריך. הנה כל התורה כולה על רגל אחת:



(1) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הענק לכל קבוצה את תחושת ההתלהבות שהייתה לך בפעם הראשונה שביקרת במקום.

(2) הֱיֵה קודם כל מורה דרך = אישיות שֶׁמּוֹרָה על הדרך. לא רק דרך פיסית, של שבילים ונחלים, אלא דרך חינוכית וערכית: של מורה מחד, ומתווה דרך מאידך.

(3) למד להבין בני אדם, היה קשוב, שאל אנשים לשלומם, זהה מי ומי ההולכים לפניך.

(4) דע איך לדבר על העצים ועל האבנים וכיצד להפיח בהם רוח חיים; מדריך טיולים יודע להגיע לסלע ולהוציא ממנו מים.

(5) שא איתך ידע בהיסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אמנות, אדריכלות ואנתרופולוגיה. הכר צמחים, מבנים, דמויות, תרבויות, תאריכים, שמות. למד לחבר דבר מתוך דבר. שנן לך לפחות 30 בדיחות וחידות.

(6) זכור שאין די בידע בלבד; מדריך טיולים הוא לא אחד שעשה איזה קורס, קרא קצת ספרים והשתתף בכמה הרצאות; הוא גם לא "ויקיפדיה מהלכת" עם נעלי הליכה טובות.

(7) אל תשעמם. אנשים לא באו להרצאה באוניברסיטה.

(8) חשוֹב בזריזות, שלוף תשובות, דע מה שתשיב לגדול ולקטן.

(9) זכור שאתה נושא עמך אחריות כבדה, להחזיר את המטיילים הבייתה. דאג לעצירוֹת לשירותים, לאווירה טובה, למורל, לשירה, ולפעמים לרצינות ולריכוז; המתן לאחרונים והיה סובלני עם הראשונים. טיול הוא קודם כל חוויה. לא מסע טירונות ולא מסלול מכשולים.

(10) אל תשכח שמדריך טיולים הוא נקודת החיבור בין המטיילים לסביבתם, הוא המפתח לטיול מוצלח. להגיע לאתר תיירות בלי לשמוע הדרכה – זה כמו לראות סרט בלי קול.



איך להיות מדריך טיולים? גם בפייסבוק של שינפלד תיירות:

הכירו את אלירם אלגרבלי, מדריך טיולים ועורך סדר פסח בשינפלד תיירות, מאז 2011. אלירם ליווה את אורחי שינפלד בדרזדן (ארבע...
‎Posted by ‎שינפלד תיירות‎ on‎ חמישי 23 יולי 2015


7 בספטמבר 2015

כללי המזרח-התיכון | למה ירדן שחטה פליטים פלסטינים וחיבקה פליטים סורים?

הנה בכמה מילים תיאטרון האבסורד והצביעות בסיפור העגום עם הפליטים הסורים.

על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים בסוריה מגיע אוטוטו ל-3 מיליון. ירדן לבדה קלטה אליה כמעט מיליון פליטים. זהו מספר לא נתפס למדינה שאוכלוסייתה קטנה משלנו. במרחק 45 דקות נסיעה מישראל, היא בנתה להם את מחנה הפליטים זעתרי, שגודלו מהווה כיום את העיר השנייה בגודלה בירדן. נתון מוטרף; מדינה ענייה, צחיחה, מהחלשות בעולם – קלטה בזרועות פתוחות מאות אלפי אזרחים סורים.

עד כאן סוריה. מכאן לישראל.

ישראל ניצחה ב-67' את ירדן וכבשה את יהודה ושומרון. הפלסטינים שגרו באיו"ש היו אזרחי הממלכה הירדנית. כשירדן נסוגה ביולי 67' היא דחקה בנתיניה להישאר תחת כיבוש ישראלי. הפלסטינים לא עניינו אף אחד; ירדן טבחה בהם באלפיהם באירועי ספטמבר השחור והעולם, כרגיל, החריש. היא שללה את 'האופציה הירדנית', הסדר שביקש להחזיר את השליטה הירדנית באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, בתמורה לחוזה שלום עם ישראל. הירדנים נכנסו לחרדות מעצם הרעיון, עד שב-31 ליולי 1988 הם ביטלו בבת-אחת את האזרחות הירדנית של כל הפלסטינים בגדה המערבית. התנתקות חד-צדדית, בלי להתייעץ באו"ם ובלי לקבל אישור מג'ון קרי. ברגע שהם הבינו עם מי יש להם עסק, הם סילקו כל תביעה על יהודה ושומרון.

כשישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן, היה מי שניסה להעלות את בעיית הפלסטינים על השולחן. המלך חוסיין אז אמר, רבותיי, תודה רבה, אם אתם רוצים שלום – תשאירו את הצרה הזאת מחוץ להסכם. פלסטיני אחד לא יחצה את הגבול. ירדן הידקה את המעברים והקשיחה את החוקים הנוגעים לאיחוד משפחות ירדני-פלסטיני. חוסיין פחד מהם עד מוות.

מאז ועד היום ירדן ממשיכה לשלול בשיטתיות אזרחות של אלפי פלסטינים. כמה ארגונים בינלאומיים צווחים מדי פעם, אבל ירדן לא סופרת אף אחד. כל התקוממות פלסטינית היא דיכאה באכזריות שאין שני לה. גם הפלסטינים לא נותרו פראיירים. הם נלחמו בירדנים עד חורמה; למעשה, מלחמתם המקורית של הפלסטינים לעצמאות הייתה נגד הירדנים. ב-1971 רצחו הפלסטינים את ראש ממשלת ירדן.  רצח אכזרי במיוחד, במהלכו כרע המתנקש הפלסטיני על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של ראש הממשלה בעודו גוסס-חי. בפברואר 1971 הכריזו הפלסטינים על ירדן כעל מדינתם. לא, לא כהנא, הפלסטינים הם שראו בירדן את ביתם הלאומי.

והנה פתאום, מאמא תרזה ירדן, קולטת אליה מאות אלפי סורים. מניין פרץ האהבה הזאת לפליטים? ממתי ירדן הפכה לאברהם אבינו של הסורים? למה 200,000 פלסטינים שנותרו ביו"ש ב-67' לא זכו לחיבוק החם הזה מירדן? למה דווקא את הפליטים הפלסטינים היא בחרה לשחוט ואת הסורים לשקם? ובכלל, איך אירופה הפכה להיות הבית החם של פליטי אסיה ואפריקה?

התשובה ברורה. אם לא היו פלסטינים, היה צריך להמציא אותם. העולם מתעניין בהם רק בגלל הסכסוך שלהם עם ישראל. הפלסטינים הם תירוץ מצוין לאנטישמיות. הם מתדלקים את שנאת היהודים בעולם. בירדן, בלבנון, בסוריה, בערב הסעודית, בעיראק, בכווית, ואפילו בצ'ילה ממשיכים להחזיק את הפלסטינים כפליטים. דור רביעי וחמישי לפליטוּת, ואין אופק, הם יישארו במעמד של פליטים גם עוד מאה שנה. למה? כי בזכותם אפשר להמשיך להלום ולחבוט בישראל. אפשר להיות אנטישמי ולישון טוב בלילה. זה למה.

אז עם כל הצער, אי אפשר להתאפק מלומר: חכו חכו, על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפייך לצוף").