לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי.

סבתא שלי, עליה השלום, הייתה ממשפחת בן עזרא, נצר לרבי אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד. הפיוט "לך אלי תשוקתי", אותו כתב הראב"ע, פותח את תפילת ערב יום הכיפורים (לפני 'כל נדרי') בבתי הכנסת הספרדיים. זהו פיוט אינטימי, אישי מאד, מלא רגש, שכולל וידוי נוקב החושף את צפונות הלב את רגשותיו העמוקים של האדם המשתוקק לקרבת אלוקים. הפיוט נחתם בבקשה לחסות בצל כנפי האל, תוך תחינה לרחמיו וחמלתו של הקב"ה.

אני אוהב את הפיוט הזה. תחינתו של האדם המדבר בגוף ראשון אל בוראו היא קסומה בעיני. גם שפתו הבהירה, השווה לכל נפש, והרגש הפועם המובע במילותיו – מעוררת ומטלטלת לבבות. הפנייה הישירה, בראש כל בית, לקב"ה ("לך", בגוף שני) מעצימה את נוכחותו של האל בערב יום הדין. יש בזה משהו עדין וציורי, מתוק ונכון.

גמר חתימה טובה!