הנה בכמה מילים תיאטרון האבסורד והצביעות בסיפור העגום עם הפליטים הסורים.
על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים בסוריה מגיע אוטוטו ל-3 מיליון. ירדן לבדה קלטה אליה כמעט מיליון פליטים. זהו מספר לא נתפס למדינה שאוכלוסייתה קטנה משלנו. במרחק 45 דקות נסיעה מישראל, היא בנתה להם את מחנה הפליטים זעתרי, שגודלו מהווה כיום את העיר השנייה בגודלה בירדן. נתון מוטרף; מדינה ענייה, צחיחה, מהחלשות בעולם – קלטה בזרועות פתוחות מאות אלפי אזרחים סורים.
עד כאן סוריה. מכאן לישראל.
ישראל ניצחה ב-67' את ירדן וכבשה את יהודה ושומרון. הפלסטינים שגרו באיו"ש היו אזרחי הממלכה הירדנית. כשירדן נסוגה ביולי 67' היא דחקה בנתיניה להישאר תחת כיבוש ישראלי. הפלסטינים לא עניינו אף אחד; ירדן טבחה בהם באלפיהם באירועי ספטמבר השחור והעולם, כרגיל, החריש. היא שללה את 'האופציה הירדנית', הסדר שביקש להחזיר את השליטה הירדנית באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, בתמורה לחוזה שלום עם ישראל. הירדנים נכנסו לחרדות מעצם הרעיון, עד שב-31 ליולי 1988 הם ביטלו בבת-אחת את האזרחות הירדנית של כל הפלסטינים בגדה המערבית. התנתקות חד-צדדית, בלי להתייעץ באו"ם ובלי לקבל אישור מג'ון קרי. ברגע שהם הבינו עם מי יש להם עסק, הם סילקו כל תביעה על יהודה ושומרון.
כשישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן, היה מי שניסה להעלות את בעיית הפלסטינים על השולחן. המלך חוסיין אז אמר, רבותיי, תודה רבה, אם אתם רוצים שלום – תשאירו את הצרה הזאת מחוץ להסכם. פלסטיני אחד לא יחצה את הגבול. ירדן הידקה את המעברים והקשיחה את החוקים הנוגעים לאיחוד משפחות ירדני-פלסטיני. חוסיין פחד מהם עד מוות.
מאז ועד היום ירדן ממשיכה לשלול בשיטתיות אזרחות של אלפי פלסטינים. כמה ארגונים בינלאומיים צווחים מדי פעם, אבל ירדן לא סופרת אף אחד. כל התקוממות פלסטינית היא דיכאה באכזריות שאין שני לה. גם הפלסטינים לא נותרו פראיירים. הם נלחמו בירדנים עד חורמה; למעשה, מלחמתם המקורית של הפלסטינים לעצמאות הייתה נגד הירדנים. ב-1971 רצחו הפלסטינים את ראש ממשלת ירדן. רצח אכזרי במיוחד, במהלכו כרע המתנקש הפלסטיני על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של ראש הממשלה בעודו גוסס-חי. בפברואר 1971 הכריזו הפלסטינים על ירדן כעל מדינתם. לא, לא כהנא, הפלסטינים הם שראו בירדן את ביתם הלאומי.
והנה פתאום, מאמא תרזה ירדן, קולטת אליה מאות אלפי סורים. מניין פרץ האהבה הזאת לפליטים? ממתי ירדן הפכה לאברהם אבינו של הסורים? למה 200,000 פלסטינים שנותרו ביו"ש ב-67' לא זכו לחיבוק החם הזה מירדן? למה דווקא את הפליטים הפלסטינים היא בחרה לשחוט ואת הסורים לשקם? ובכלל, איך אירופה הפכה להיות הבית החם של פליטי אסיה ואפריקה?
התשובה ברורה. אם לא היו פלסטינים, היה צריך להמציא אותם. העולם מתעניין בהם רק בגלל הסכסוך שלהם עם ישראל. הפלסטינים הם תירוץ מצוין לאנטישמיות. הם מתדלקים את שנאת היהודים בעולם. בירדן, בלבנון, בסוריה, בערב הסעודית, בעיראק, בכווית, ואפילו בצ'ילה ממשיכים להחזיק את הפלסטינים כפליטים. דור רביעי וחמישי לפליטוּת, ואין אופק, הם יישארו במעמד של פליטים גם עוד מאה שנה. למה? כי בזכותם אפשר להמשיך להלום ולחבוט בישראל. אפשר להיות אנטישמי ולישון טוב בלילה. זה למה.
אז עם כל הצער, אי אפשר להתאפק מלומר: חכו חכו, על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפייך לצוף").
על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים בסוריה מגיע אוטוטו ל-3 מיליון. ירדן לבדה קלטה אליה כמעט מיליון פליטים. זהו מספר לא נתפס למדינה שאוכלוסייתה קטנה משלנו. במרחק 45 דקות נסיעה מישראל, היא בנתה להם את מחנה הפליטים זעתרי, שגודלו מהווה כיום את העיר השנייה בגודלה בירדן. נתון מוטרף; מדינה ענייה, צחיחה, מהחלשות בעולם – קלטה בזרועות פתוחות מאות אלפי אזרחים סורים.
עד כאן סוריה. מכאן לישראל.
ישראל ניצחה ב-67' את ירדן וכבשה את יהודה ושומרון. הפלסטינים שגרו באיו"ש היו אזרחי הממלכה הירדנית. כשירדן נסוגה ביולי 67' היא דחקה בנתיניה להישאר תחת כיבוש ישראלי. הפלסטינים לא עניינו אף אחד; ירדן טבחה בהם באלפיהם באירועי ספטמבר השחור והעולם, כרגיל, החריש. היא שללה את 'האופציה הירדנית', הסדר שביקש להחזיר את השליטה הירדנית באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, בתמורה לחוזה שלום עם ישראל. הירדנים נכנסו לחרדות מעצם הרעיון, עד שב-31 ליולי 1988 הם ביטלו בבת-אחת את האזרחות הירדנית של כל הפלסטינים בגדה המערבית. התנתקות חד-צדדית, בלי להתייעץ באו"ם ובלי לקבל אישור מג'ון קרי. ברגע שהם הבינו עם מי יש להם עסק, הם סילקו כל תביעה על יהודה ושומרון.
כשישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן, היה מי שניסה להעלות את בעיית הפלסטינים על השולחן. המלך חוסיין אז אמר, רבותיי, תודה רבה, אם אתם רוצים שלום – תשאירו את הצרה הזאת מחוץ להסכם. פלסטיני אחד לא יחצה את הגבול. ירדן הידקה את המעברים והקשיחה את החוקים הנוגעים לאיחוד משפחות ירדני-פלסטיני. חוסיין פחד מהם עד מוות.
מאז ועד היום ירדן ממשיכה לשלול בשיטתיות אזרחות של אלפי פלסטינים. כמה ארגונים בינלאומיים צווחים מדי פעם, אבל ירדן לא סופרת אף אחד. כל התקוממות פלסטינית היא דיכאה באכזריות שאין שני לה. גם הפלסטינים לא נותרו פראיירים. הם נלחמו בירדנים עד חורמה; למעשה, מלחמתם המקורית של הפלסטינים לעצמאות הייתה נגד הירדנים. ב-1971 רצחו הפלסטינים את ראש ממשלת ירדן. רצח אכזרי במיוחד, במהלכו כרע המתנקש הפלסטיני על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של ראש הממשלה בעודו גוסס-חי. בפברואר 1971 הכריזו הפלסטינים על ירדן כעל מדינתם. לא, לא כהנא, הפלסטינים הם שראו בירדן את ביתם הלאומי.
והנה פתאום, מאמא תרזה ירדן, קולטת אליה מאות אלפי סורים. מניין פרץ האהבה הזאת לפליטים? ממתי ירדן הפכה לאברהם אבינו של הסורים? למה 200,000 פלסטינים שנותרו ביו"ש ב-67' לא זכו לחיבוק החם הזה מירדן? למה דווקא את הפליטים הפלסטינים היא בחרה לשחוט ואת הסורים לשקם? ובכלל, איך אירופה הפכה להיות הבית החם של פליטי אסיה ואפריקה?
התשובה ברורה. אם לא היו פלסטינים, היה צריך להמציא אותם. העולם מתעניין בהם רק בגלל הסכסוך שלהם עם ישראל. הפלסטינים הם תירוץ מצוין לאנטישמיות. הם מתדלקים את שנאת היהודים בעולם. בירדן, בלבנון, בסוריה, בערב הסעודית, בעיראק, בכווית, ואפילו בצ'ילה ממשיכים להחזיק את הפלסטינים כפליטים. דור רביעי וחמישי לפליטוּת, ואין אופק, הם יישארו במעמד של פליטים גם עוד מאה שנה. למה? כי בזכותם אפשר להמשיך להלום ולחבוט בישראל. אפשר להיות אנטישמי ולישון טוב בלילה. זה למה.