ביקור בקבר יוסף בשכם | הג'יהאד הפלסטיני רוצה מלחמת דת, כדאי שנתחיל להבין עם מי יש לנו עסק

רק לפני חודש נכנסתי לקבר יוסף בשכם, הוא נראה היה שוקק מתמיד.

מדי פעם, מתיר צה"ל לקבוצות של יהודים להיכנס לקבר יוסף. הכניסה לשכם נעשית בתיאום עם מנגנוני האבטחה הפלסטיניים, בחלון זמנים מצומצם, שמתחיל לאחר חצות הלילה ונגמר כשעתיים לפני קריאת המואזין.

כוחות צבא ליוו אותנו לתוככי שכם, עמוק בשטחי הרשות הפלסטינית. יחידות ביטחון של צה"ל ומג"ב היו פזורים ברחבת הקבר, אבל לא רק שם: גם במרכז העיר שכם עצמה עמדו לוחמים, חשופים לגמרי, ואבטחו את נתיב האוטובוסים הממוגנים. רְאוּ את תמונת החיילים בפינת הרחוב בשכם עומדים דרוכים עם הנשק. כשחלפתי על פניהם עבר בי רטט. כמה אומץ צריך בשביל לעמוד ככה בלב הגיהנום.

לוחם צה"ל חשוף בשכם

שלט פרסומת בשכם

לא יודע איך דמיינתם את שכם, אבל אני הופתעתי. שכם נראית בחושך כמו, נניח, עפולה. בניינים בני 3-4 קומות, כבישים ברמה סבירה, חנויות, שלטי פרסומת גדולים (ואפילו תמונות של נשים), יש מדרכות, תמרורים ותאורת רחוב. לא הייתם מעלים על דעתכם שהמקום הזה הוא אחת מחממות הגידול הפוריות של הטרור הפלסטיני.

הערבים נטרפים מכניסת היהודים לשכם. מבחינתם זו פגיעה בריבונות. לכן, כשירדנו מהאוטובוס, ביקשו מאיתנו לרוץ למתחם הקבר בכיפוף ראש, מחשש לירי צלפים. מלחיץ.

נכנסתי פנימה. את מי אני רואה? את ח"כ אלעזר שטרן, כן, ההוא מ'יש עתיד' ומ'התנועה' של ציפי לבני. מה לעזאזל הוא מחפש בקבר יוסף? ובכן, לא רק אני שאלתי את השאלה הזאת, גם כמה נערי גבעות מופתעים ששרו נגדו שירי נאצה וקראו לו בוגד. בקיצור, הוא היה שם ועוד עשרות רבות של מאמינים שבאו להתפלל במקום לפני יום כיפור. כיוון ששטרן חובש כיפה, נניח מחמת הספק שגם הוא בא להתפלל.

אלעזר שטרן

נבחרת המעריצים של אלעזר שטרן

מתחם הקבר נראה מתוחזק. היו שם סידורים, ספרי תהילים, כסאות פלסטיק, ספרייה קטנה, מעקות ותאורה. חדר התפילה הסמוך חוּפּה בעץ. הציוּן עצמו כוסה במעין פרוכת, ומעליו אילתרו מחיצה, כדי שגם נשים תוכלנה להשתטח על הקבר. במרכז המתחם עמד פעם עץ תות, אבל הפלסטינים גדעו אותו לפני כמה שנים. מאז שחוּלל הקבר ב-2000, מתגנבים למקום חסידים שוטים באישון ליל, ללא תיאום, כדי להתפלל.

דיברתי עם אחד הקצינים על מדחת יוסף ז"ל, החייל הדרוזי שדימם למוות בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה הקודמת. שאלתי אם יש סיכוי שאירוע כזה יחזור על עצמו. הוא אמר לי, אל תדאג, היום התיאום הבטחוני השתפר לאין ערוך. קצת אירוני, אבל הוא הוסיף: "כבר 15 שנה שהם לא פגעו באבן אחת בקבר".

אבל הפלסטינים, כמו פלסטינים, שוב שרפו את קבר יוסף.

יוסף הצדיק אמנם השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו ממצרים – שבועה שקוימה – אבל יש מי שמסרב לתת לעצמות האלה מנוח.

מה הפלא?

דאעש פוצץ את קבר יונה הנביא בעיראק; הוואקף משמיד עתיקות בהר הבית; הסורים הפציצו את בית הכנסת בג'ובר (העתיק ביותר בסוריה); בהפגנות במצרים בזזו אוצרות מהמוזיאון הלאומי בקהיר – אז גם הפלסטינים נהנים מהשמדת אתרי מורשת ותרבות. אין חדש באיסלאם הקיצוני.

חדר הקבורה השרוף

חדר התפילה

כך נראה חדר התפילה לפני שריפתו

▫ ▪ ▫

למי שעוד היה ספק, אנחנו במלחמת דת. לא המדינה הפלסטינית היא שורש הסכסוך ולא ההתנחלויות, אלא הדת. הג'יהאד מחפש את ראשו של היהודי. ירושלים נמצאת על המוקד מסיבה ברורה ומוצהרת: היא סמל לאומי יהודי; טרור איסלאמיסטי בירושלים, משמעו החלשת כוחם של היהודים בעיר בירתם. זוהי המהות של קריאת הקרב על אל-אקצא – מלחמת דת ביהודים. ואם אפשר להוסיף כמה עלילות דם ושקרים, כמיטב המסורת האנטישמית, מה טוב.

שכחנו; גם לאינתיפאדה הקודמת קראו 'אינתיפאדת אל אקצא'. גם אז הפלסטינים הזדרזו לשרוף את קבר יוסף כבר בהתחלה. אבל היה מי שסימא את עינינו בטענת הייאוש והכיבוש. הפעם הפלסטינים כבר לא מסתירים את מניעיהם. המאבק הפלסטיני הפך בגלוי למאבק דתי-מוסלמי ולא טריטוריאלי-לאומי. לכן הם קודם כל פוגעים בסמלים יהודיים – טרור בעיר העתיקה, רצח של בעלי חזות דתית וחילול אתרי מורשת.

▫ ▪ ▫

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (בראשית לז, ג).

יוסף הוא הבן האהוב. הבן שנמכר לישמעאלים, והופך, כנגד כל הסיכויים, ליד ימינו של פרעה מלך מצרים. הוא הבן השב הבייתה מן המרחקים. הפסוק האחרון בספר בראשית נחתם בתיאור מותו. ומה הוא מבקש? "אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי". יוסף הניח לבני ישראל חזון ענק: חזון השיבה לארץ. הוא הביטוי לתקוותם של מיליוני יהודים בגלות שהתפללו לקיבוץ גלויות ולשיבה לארץ. עצמותיו היבשות של יוסף שהובאו ממצרים ונקברו בשכם, מסמלות את העצמות היבשות שקרמו עור וגידים בשיבת עם ישראל לארצו. שריפת קברו היא לא השחתה של כמה אבנים. היא פגיעה רעיונית וסמלית במורשת, באתוס, בחלום היהודי-ישראלי.

לא נמכור את יוסף שוב לישמעאלים.

▫ ▪ ▫

חדר תפילה נוסף. שרידי השריפה הקודמת עוד ניכרים בו

רחבת הקבר הייתה מלאה

לוחמים לצד אזרחים משתטחים על הקבר

כוחות האבטחה הרבים

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי.

סבתא שלי, עליה השלום, הייתה ממשפחת בן עזרא, נצר לרבי אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד. הפיוט "לך אלי תשוקתי", אותו כתב הראב"ע, פותח את תפילת ערב יום הכיפורים (לפני 'כל נדרי') בבתי הכנסת הספרדיים. זהו פיוט אינטימי, אישי מאד, מלא רגש, שכולל וידוי נוקב החושף את צפונות הלב את רגשותיו העמוקים של האדם המשתוקק לקרבת אלוקים. הפיוט נחתם בבקשה לחסות בצל כנפי האל, תוך תחינה לרחמיו וחמלתו של הקב"ה.

אני אוהב את הפיוט הזה. תחינתו של האדם המדבר בגוף ראשון אל בוראו היא קסומה בעיני. גם שפתו הבהירה, השווה לכל נפש, והרגש הפועם המובע במילותיו – מעוררת ומטלטלת לבבות. הפנייה הישירה, בראש כל בית, לקב"ה ("לך", בגוף שני) מעצימה את נוכחותו של האל בערב יום הדין. יש בזה משהו עדין וציורי, מתוק ונכון.

גמר חתימה טובה!

סדר הוצאת ספר תורה - נוסח מלא

לעילוי נשמת הסבא שלי, מנחם (מכלוף) בן רחל ע"ה, ולזיכוי הרבים, עיצבתי כאן נוסח מלא של סדר הוצאת ספר תורה - עם כל מה שצריך:

אתה הראת
בריך שמיה
מי שברך לחיילי צה"ל
תפילה לשלום המדינה
מי שברך לחולה

- לשימוש חופשי -

למה אני אוהב את תפילת השל''ה הקדוש

ערב ראש חודש סיוון הוא שעת רצון לתפילה על ילדים. השל"ה הקדוש כתב בספרו 'שני לוחות הברית' כי מצא "בקונטרסים של אחד מהמדקדקים הדבקים בה'" תפילה נוראה ועצומה לאמרה ביום זה, שנפתחים בו שערי שמיים.

אני אוהב את תפילת השל"ה הקדוש. היא נראית לי כנה, מציאותית, לא מצועצעת, ברורה לכל נפש. טקסט פשוט, בהיר, כמעט מתבקש, בלי מושגים ערטילאיים, בלי ייחודים וספירות ובלי כוונות קבליות. השל"ה תיקן לאמרה דווקא בראש חודש סיוון, שהוא היום בו עם ישראל באו מדבר סיני (שמות יט א), ללמדך שגידול הילדים הוא כמדבר – חוסר ודאות, ספקות, שאלות, הרבה תפילות.

השנה קראתי את התפילה בפעם הראשונה. ואז קראתי אותה שוב. כל מי שרגיל בתפילות הקבועות – שחרית, מנחה, ערבית – מכיר בעל פה את נוסחן, אך ודאי יתקשה להסביר את תוכנן. התפילות מורכבות ברובן מקטעי מקרא, פרקי תהילים וספרות חז"ל – עורך התפילה השאיר מעט מקום לטקסט אישי, בגוף ראשון או שני, שנוגע היישר לענייניו היומיומיים של המתפלל. תפילת שחרית, למשל, שזורה בכעשרים פרקי תהילים, וכוללת מושגים כמו "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים", "פִּנּוֹת צִבְאוֹת קְדושִׁים רוֹמְמֵי שַׁדַּי" (נ"א: "צְבָאָיו") או "מִנְחָה לַחֲבִתִּין, וַחֲבִתִּין לִנְסָכִין, וּנְסָכִין לְמוּסָפִין, וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין" – מושגים שגורמים לרובנו להכניס את התפילה לאוטומט ולירות אותה בצרור טכני וארוך, בלי להרהר אפילו במילה אחת היוצאת לנו מהפה.

ומכאן חזרה לשל"ה. "וּבְכֵן", הוא כותב בעברית יפה, "אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי". הוא תולה את הצלחת גידול הילדים בקדוש ברוך הוא, שהוא כידוע אחד משלושת השותפים שיש לו לאדם. מבקש שהילדים יהיו טובים, בעלי מידות, תלמידי חכמים, אנשי דעת. אך לא די בעולם הזה בגדלות בתורה לבדה, יש צורך גם במראה הגון ובריאות איתנה: "תֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם".

אלה המשאלות שלנו. נכון, תלמידי חכמים – חשוב. אנשי תורה – כדאי. אבל שיהיו גם בריאים ויפים, שיהיו אנשים בעלי מידות שיוקירו את בני משפחתם ואת זולתם, שנוכל לכלכל אותם ברווח, ובנוסף, שבני זוגם יהיו אנשים ראויים. גם הבנות, שלרוב מקופחות לטובת בנים-זכרים וזרע-של-קיימא, זוכות לברכה ש"תִּהְיֶינָה יָפוֹת וְנָאוֹת וּבַעֲלוֹת שֵׂכֶל... תִּהְיֶינָה שְׁלֵמוֹת בְּלִי מוּם". זה מה שהורה מבקש, שבנותיו תהיינה חכמות, נבונות וכן – גם יפות.

אני אוהב את תפילת השל"ה הקדוש כי היא בוקעת מגרון של אמא ואבא. אין בה סגולות וצירופי שמות, ונכון לעכשיו – היא מחולקת ללא קמיע או צמיד אדום; אבל יש בה פשטות וטוהר, ותיאור מופלא ונקי של הקשר בין ההורה, הילד והקב"ה. היא מישירה כלפי שמיא אמירה פשוטה אך עוצמתית: ציווית אותנו, בניך ובנותיך, להעמיד צאצאים בעולמך? אנו מקיימים את חלקנו, כעת אנו צריכים לישועתך וברכתך.