יום שני, 17 בינואר 2005

הטלוויזיה אוהבת אותנו אהבלים

בדיוק כשהחבר'ה מפרוייקט Y מזכירים לנו איך מכינים אהבת אינסטנט כמו חתולים בפח זבל, נדמה שהישראלים, כמו באייטם חולף, נשבים בכל ספין, בכל תרועת התפעלות טלוויזיונית שלא ממש קשורה למה שמחבר בין האזניים. בלית ברירה, תוצאה של מחדל נואש, אנו ניזונים מעולם של מחוות תקשורתיות זמינות; תן לנו בר זוהר, תן לנו ריאליטי, תן לנו זומביות שמחייה את עצמה כל יומיים מחדש, תכה בנו, תצליף בנו, ונעבור לפרסומות. הנה לכם התרגשות.

* * *

בעידן של פטיפונים, אינפלציה ומנחם בגין, הנוקיה של סלקום היה נראה כמו תחנת ממסר של אפולו, נגמ"ש בדמות סלולר, מעיין שופע של קרינה אלקטרומגנטית. אחד כזה היה רק לצה"ל ולעובדי הכור האטומי בדימונה. למרות זאת, רגע לפני, שום ילדה תל אביבית לא הרגישה מנותקת כי נגמר לה הטוקמן ואף אתיופי בן 6 לא הרגיש דחוי כי הוא מסתובב בלי, הם לא ידעו כי "בשבילי הכוכב זה אתה" וש"לאהוב זה לשלוח תמונה כי לא התראיתם הבוקר"; מבחינתם לפחות, העולם שלהם הסתכם בשבע על הקיר וחמש אבנים. ואולי למרות הכל, גם בשנות השמונים יצא לאנשים להתאהב מדי פעם.

אבל נדמה לכם שתרבות הוואקום הגיעה לקיצה. היא אינה מסוגלת עוד לייצר דמויות אנושיות שיגרמו לכם להרים טלפון לאקסית שזרקתם לפני שבוע. עוגת הרומנטיקה העילגת מצליחה לייצר אפילו בטייבה את הגיחוך הנדרש. אז הבאנו לכם אותה בפרסומת כמו שצריך להיות, פרסומת חבויה לציבור האהבל, אנחנו לא נשכנע אתכם לשרוף שעות בסלולרי, אנחנו נשכנע אתכם לאהוב. ואיך אוהבים? מדברים בסלקום.

ואם לא טמנתם ידיכם בצלחת החומוס אתם בטח זוכרים שחומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל.
את הנרווים האמיתיים אני חוטף כשאני קולט שהווזיר התורכי בפרסומת של צבר הוא הוא הגרסה הכי קרובה לישראליות. במקרה הזה ישראלי זה שייח' דובר עברית עם מניירות בעלבוסטיות ואלגנטיות סטייל מערבל בטון שמקנח כיכר לחם בקערת חומוס. אפילו אם נעלים עין מהאופן הבוטה והילדותי שבה מנסים לשדך את המושג אהבה עם חוסר העידון האסתטי שיש בקונוטציה של שווארמה, לאפה וסביח, עדיין הוולגריות המיובלת שיש באמירות כמו "אצלנו במפעל משתמשים באהבה בשביל להכין חומוס" נשמעת כמו שיר של פעיל חמאס בקסבה של שכם. אם החיים בלאפה אז אתם בעצם על נקודת הדמיון בין חומוס, צ'יפס וסלט.

אנו חיים בפריודה שבו המילה מתה, המשמעות איבדה מתוקפה וריטואל ההווה שלנו חוזר על עצמו כמו תקליט מדוכא. ברשת התרבות הרופפת שנסרגה סביבנו, הטלוויזיה אינה יכולה להתניע את עצמה לבד, היא זקוקה למדחפים חיצוניים כדי להתקיים: פרסומות, זכייניות, סרטי בורקס, דודו טופז ועוד אמתלות נוספות לקיומו של המדיום; כל בן אנוש, כל קמילה, כל עלה נידף, כל עץ יבש שיוכל להזרים דם לעורקים של יונית לוי מתקבל בקריאות ריגוש בולמוסיות מצד יוסי שנוחר רדום על הספה בסלון. העולם התרוקן, הרומנטיקה מפנה את מקומה לציניות, כל מה שנותר הוא אוטופיה שהיא הכי קרובה ליכולת להרגיש, לכעוס, לשנוא, להעריץ, ולכן בוחרים באופציה הקלה: טוק שואוז ושעשועונים ושחקנים שבוכים וחתונה בשידור חי וריאליטי ווילה ויאכטה וכלום. יישור קו וחוזרים להתחלה, לאמת הנוקשה של הריקנות.

ככה זה. הפכנו לחורים שחורים, למבואות סתומים, להדמיות אנוש, לאלומות חושך, לחלקיק רזולוציה, להולוגרמות, לרצף אותות סתומים, ללוח צילום, לפרוטון רייטינג, לשלם הזעיר באופן ניכר מסך כל שלליו. איננו ולא נהיה עוד. המשימה הוכתרה בהצלחה: תרבות הכלום, יצירת כפיו של מוטי שקלאר והפיפל מיטר, השלימה את התרבותה הסרטנית שפיצוצה אינו גובה קרבנות חיים, אלא רק מציג את העדות לקהות חושים אסתטית, לדמיון משועבד, לציץ פורח, לעטרת התלהבות מאולצת בכוח השלט.
לחידלון, לאבדון.