אני מכיר מכיניסטים. הם החבר'ה הכי טובים שיש בארץ. נוער שלא מספיקים לו ה-3 שנים בצה"ל, והוא בוחר להקדיש עוד שנה מהחיים להתנדבות ולהכשרה. הם חוד החנית של החברה הישראלית, המצפן הערכי והמוסרי, טובי הבנים והבנות. הם מלאים אהבת הארץ, חדורי שליחות, מסבירי פנים, מנומסים, ג'נטלמנים. בחיי, איזה חבר'ה מתוקים, איזו איכות, מלח הארץ. הישראלי היפה.
גם בצבא יודעים: כשאתה צריך מתנדב – חפש את המכיניסט. מגיל 7 הוא שומע "היה נכון" ועכשיו הוא נכון. הוא יתן בשבילך את כל הכוח. הוא לא יהסס להרים את היד אם צריך מי שיעלה לשמירה ב-3 בלילה. הוא כבר עשה שנת מכינה, הדריך 3 שנים בתנועת נוער, התנדב בעיירת פיתוח, טחן מסלולים מצפון עד דרום, תפס טרמפים לרמת הגולן ויודע לפתוח מפה אמיתית, לא גוגל מאפּס. הוא מגיע לצה"ל מבושל, מאומן, מוכן. תמיד נכון.
והם, מיטב הנוער שכמותם, יודעים את זה. הם יודעים שהם יחידת העילית של הצעירים בישראל. ודווקא המקום הטוב והערכי שבו הם נמצאים מכניס בהם קצת יוהרה. יוהרה שהיא שילוב של ישראליוּת, חספוס צברי, ראש יהודי, אידיאליסטיוּת, רצון להוביל, גאוות יחידה, מאצ'ואיזם, מנהיגות, אמונה בצדקת הדרך וביטחון עצמי מופרז. אלה החומרים שמהם מרכיבים חיילים מעולים בצה"ל אבל גם אזרחים שמסוגלים לקבל החלטות פזיזות.
כשלמדתי במעלה גלבוע היינו הולכים לשחות במעיינות עמק בית שאן. כשאנחנו היינו קופצים לבריכה – כלומר שלולית מורחבת – מגובה מטר, המכיניסטים היו עולים לקפוץ את זה מארבע מטר, עם סלטה. כשהיה עומס חום וכולם נשארו בבתים, הייתי רואה מכיניסטים צועדים בחמסין עם סנדלי שורש וחולצה קשורה על הראש. כשהיינו בים ולמול הגלים הגבוהים התנוסס דגל שחור – כולם נשארו על החוף חוץ מהחבר'ה מהמכינה. כְּשֶׁקַּר – הם יישארו בחולצות קצרות, ואם יש מים אז יאללה קופצים ולא משנה מה יש או אין בהם. במסלולים במדבר הם יחפשו כמובן את השביל האלטרנטיבי הלא-מסומן, כשיורד גשם אז יורד גשם, ואם צריך לקחת טרמפ באמצע הלילה בבקעת הירדן, לוקחים, כי מה אתה עכשיו נהיה לי פחדן.
יש לי חבר שלמד איתי, הבן-אדם הכי מכיניסט שראיתם בחיים שלכם: האיש היה רץ 40 ק"מ, סוחב משקולות, ג'נטלמן ובריון, חתיכת מורעל, קיבוצניק, חקלאי, גולנצ'יק, גבר, מלך. קצת אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא נהג בצפון עם הפולקסווגן שלו, והיה חסר לו קצת אוויר בגלגל האחורי. הוא, מסיבה כלשהי, לא עצר את האוטו והמשיך לנסוע כך עם הפנצ'ר כמה עשרות קילומטרים. כתוצאה מירידת האוויר הרכב שלו סטה והתנגש חזיתית ברכב אחר. החבר שלי אמנם ניצל, אך ארבעה בני משפחה מהכפר ג'ת נהרגו במקום.
יהירות מובילה לפעמים לאסונות, להתייבשויות, לטביעות בים, לפציעות, לטעויות, לרשלנויות. וגם אם זו יהירות שבאה ממוטיבציה גבוהה – רעל בסלנג הצבאי – היא מסוכנת. וזה כנראה הרעל שהיכה בנו השבוע.
יהי זכרם ברוך.