השנה אמר לי מישהו בבית-הכנסת, שהרגע הכי מפחיד בשנה זה מוצאי יום כיפור, כי אתה יודע שבעוד שנה קצרצרה יבוא עוד אחד. ילד, עוד מתייחס לשנה כפרק זמן רציני, מבחינתו היומולדת היא אירוע נדיר. כשהייתי קטן חשבתי שיש לי יומולדת פעם בשנתיים: ימי ההולדת של אחרים נראו לי כל-כך קרובים זה לזה, ורק היומולדת שלי היה בקושי פעם בשנה. מצד ימין במסך הראשי של הפייסבוק, יש רשימת ימי הולדת, תמיד אני שואל את עצמי מאיפה יש כל-כך הרבה ימי הולדת ואיך זה שאף פעם לא הייתי מודע לכך.
ככל שאנו מתבגרים נראה שאין לנו מרווח בין יומולדת ליומולדת. אני נשאל בן כמה אני כל הזמן ועד לפני יומיים עניתי "בן 22 וקצת". למעשה, אני אוטוטו בן 30. האנשים הפשוטים, המלומדים, מה הם חושבים על הזמן? כל פרופסור טירון יטען שהזמן זז בקצב קבוע ואחיד לכולם - ששנה שלי היא בדיוק כמו שנה של אדם בן 70 - אבל כנראה שכל פרופסור טירון לא מבין את המשמעות של זמן! תינוק בשנה אחת סופג במוחו כמות אינפורמציה ששווה למה שאדם סופג כל ימי חייו. שנה של אדם בן 90 היא לא שנה של נער בן 15, הזמן שלנו טס – צריך רק מי שיבוא ויגדיר לנו אותו.
הזמן הוא אחד הדברים הכי לא קבועים שיש. הוא זז אחרת כשאדם מרוצה, הוא זז אחרת בחופשים, הוא זז אחרת כשנהנים או חלילה כשסובלים, הוא זז אחרת כשמאוהבים, הוא זז אחרת כשמישהו מאוהב בנו, ולמעשה, אף שבריר שנייה לא דומה לקודם לו, שכן אנחנו אף פעם לא דומים למה שהיינו.
הרבי מילובביץ' היה רבי אמיץ. לפני עשרים שנה, באו חסידיו לחגוג לו יומולדת 90. בתוך המחנה של חב"ד הייתה מחלוקת גדולה האם יום הולדת זה מנהגי גויים או לא; האם כשאנחנו חוגגים יום-הולדת אנחנו בעצם מחקים את המסיבות הצבעוניות והרעשניות של האמריקאים מלאי הקיטש, או שזה בסך הכל מנהג נחמד ויפה. או כמאמר השיר: מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביומולדת, רק ביומולדת. אבל הרבי, שהיה באמת חכם, אמר להם תחגגו. אבל הוא אמר שסתם חגיגה זה לא מספיק, אלא אדם צריך לעשות חשבון נפש באותו היום. שאחרי כל החגיגה הציבורית, צריכה גם להיות נקודה אישית, פרטית, אינטימית – שבה האדם מתאסף לתוך עצמו ושואל מה הוא השיג השנה ומה לא. האם השנה האחרונה הייתה בדיוק כמו השנה שקדמה לה, או שבאמת התקדמנו במשהו, תרמנו למישהו, שינינו דבר בעולם הזה. כך הפך הרבי בגיל 90 את המושג יומולדת לעניין הרבה יותר עמוק, עם מסר, שנותן משמעות ייחודית ליום המיוחד הזה.
כל שנה יום ההולדת מכיל מרכיב שאינו משתנה: העובדה שמשהו נגמר. כבר לא תהיי בני עשרים, כי עכשיו את בת עשרים ואחת, וכן, זה לא רק הופ הופ טרללה, אלא משהו אחר. אני לא מכיר אחד ששכח את יום ההולדת שלו, לא פגשתי איש שלא היה לו משהו מוזר ביום-ההולדת. ולכן, אם יש עצה אחת שאני מנסה לתת לעצמי כל הזמן ועכשיו גם לך, "תעיז"! אם יש משהו שבא לך לעשות, תעשי אותו בגדול ועד הסוף. העצה השנייה היא לא להתחרט.
י"ג ניסן זה כמעט פסח. כל שנה, בתאריך הזה יש שאלה גדולה של חוסר ודאות. האם הבית נקי? האם האוכל יצא טוב? כמה אורחים יגיעו והאם הילדים ירדמו? זה הזמן של השאלות הלא ברורות. בתאריך הזה עם ישראל שאל בצאתו ממצרים – לאן הולכים, מה עושים, ואיפה נמצא המדבר הזה לעזאזל. זהו הלילה שלפני הבריחה ממצרים, הלילה של הלחישות, הרמזים, האותות, השקט, הפחד, החיפזון והחשש. בשעות האלה, ידע העם שהמצרִים עלולים לרדוף אחריהם ומבקשים להשיג אותם, וזאת היה שאלת האמונה הגדולה שלהם – לצאת או לא לצאת. והם בחרו לברוח בלי מצפן, בלי כיוון ובלי ג'יפיאס, הקב"ה אמר להם לצאת והם יצאו. לכן פסח נקרא חג האמונה, כי הדבר היחיד שהיה לעם בישראל בי"ג ניסן זו האמונה. מי שנולד בי"ג ניסן נולד ביום של המאמינים. כששום דבר לא חד-משמעי בעולם, כשהמדבר כל-כך ארוך ומתיש, והארץ רחוקה, והמצרים רודפים מאחורה – אזי מתגלה כוח האמונה הגדולה. וכך, אחרי שעם ישראל מכריז על נאמנותו, מודיע הקב"ה "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים": על איזה צבא מדובר? זה ברור! הצבא של הקב"ה הוא צבא המאמינים. צבאות ה'. הם רואים את החיים, את האתגרים, ומסתערים עליהם. קדימה!
לחברתי היקרה שחוגגת 21 אביבים...
ככל שאנו מתבגרים נראה שאין לנו מרווח בין יומולדת ליומולדת. אני נשאל בן כמה אני כל הזמן ועד לפני יומיים עניתי "בן 22 וקצת". למעשה, אני אוטוטו בן 30. האנשים הפשוטים, המלומדים, מה הם חושבים על הזמן? כל פרופסור טירון יטען שהזמן זז בקצב קבוע ואחיד לכולם - ששנה שלי היא בדיוק כמו שנה של אדם בן 70 - אבל כנראה שכל פרופסור טירון לא מבין את המשמעות של זמן! תינוק בשנה אחת סופג במוחו כמות אינפורמציה ששווה למה שאדם סופג כל ימי חייו. שנה של אדם בן 90 היא לא שנה של נער בן 15, הזמן שלנו טס – צריך רק מי שיבוא ויגדיר לנו אותו.
הזמן הוא אחד הדברים הכי לא קבועים שיש. הוא זז אחרת כשאדם מרוצה, הוא זז אחרת בחופשים, הוא זז אחרת כשנהנים או חלילה כשסובלים, הוא זז אחרת כשמאוהבים, הוא זז אחרת כשמישהו מאוהב בנו, ולמעשה, אף שבריר שנייה לא דומה לקודם לו, שכן אנחנו אף פעם לא דומים למה שהיינו.
הרבי מילובביץ' היה רבי אמיץ. לפני עשרים שנה, באו חסידיו לחגוג לו יומולדת 90. בתוך המחנה של חב"ד הייתה מחלוקת גדולה האם יום הולדת זה מנהגי גויים או לא; האם כשאנחנו חוגגים יום-הולדת אנחנו בעצם מחקים את המסיבות הצבעוניות והרעשניות של האמריקאים מלאי הקיטש, או שזה בסך הכל מנהג נחמד ויפה. או כמאמר השיר: מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביומולדת, רק ביומולדת. אבל הרבי, שהיה באמת חכם, אמר להם תחגגו. אבל הוא אמר שסתם חגיגה זה לא מספיק, אלא אדם צריך לעשות חשבון נפש באותו היום. שאחרי כל החגיגה הציבורית, צריכה גם להיות נקודה אישית, פרטית, אינטימית – שבה האדם מתאסף לתוך עצמו ושואל מה הוא השיג השנה ומה לא. האם השנה האחרונה הייתה בדיוק כמו השנה שקדמה לה, או שבאמת התקדמנו במשהו, תרמנו למישהו, שינינו דבר בעולם הזה. כך הפך הרבי בגיל 90 את המושג יומולדת לעניין הרבה יותר עמוק, עם מסר, שנותן משמעות ייחודית ליום המיוחד הזה.
כל שנה יום ההולדת מכיל מרכיב שאינו משתנה: העובדה שמשהו נגמר. כבר לא תהיי בני עשרים, כי עכשיו את בת עשרים ואחת, וכן, זה לא רק הופ הופ טרללה, אלא משהו אחר. אני לא מכיר אחד ששכח את יום ההולדת שלו, לא פגשתי איש שלא היה לו משהו מוזר ביום-ההולדת. ולכן, אם יש עצה אחת שאני מנסה לתת לעצמי כל הזמן ועכשיו גם לך, "תעיז"! אם יש משהו שבא לך לעשות, תעשי אותו בגדול ועד הסוף. העצה השנייה היא לא להתחרט.
י"ג ניסן זה כמעט פסח. כל שנה, בתאריך הזה יש שאלה גדולה של חוסר ודאות. האם הבית נקי? האם האוכל יצא טוב? כמה אורחים יגיעו והאם הילדים ירדמו? זה הזמן של השאלות הלא ברורות. בתאריך הזה עם ישראל שאל בצאתו ממצרים – לאן הולכים, מה עושים, ואיפה נמצא המדבר הזה לעזאזל. זהו הלילה שלפני הבריחה ממצרים, הלילה של הלחישות, הרמזים, האותות, השקט, הפחד, החיפזון והחשש. בשעות האלה, ידע העם שהמצרִים עלולים לרדוף אחריהם ומבקשים להשיג אותם, וזאת היה שאלת האמונה הגדולה שלהם – לצאת או לא לצאת. והם בחרו לברוח בלי מצפן, בלי כיוון ובלי ג'יפיאס, הקב"ה אמר להם לצאת והם יצאו. לכן פסח נקרא חג האמונה, כי הדבר היחיד שהיה לעם בישראל בי"ג ניסן זו האמונה. מי שנולד בי"ג ניסן נולד ביום של המאמינים. כששום דבר לא חד-משמעי בעולם, כשהמדבר כל-כך ארוך ומתיש, והארץ רחוקה, והמצרים רודפים מאחורה – אזי מתגלה כוח האמונה הגדולה. וכך, אחרי שעם ישראל מכריז על נאמנותו, מודיע הקב"ה "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים": על איזה צבא מדובר? זה ברור! הצבא של הקב"ה הוא צבא המאמינים. צבאות ה'. הם רואים את החיים, את האתגרים, ומסתערים עליהם. קדימה!
לחברתי היקרה שחוגגת 21 אביבים...