יום שישי, 18 באפריל 2008

עכברים, עובש, ו"דה לוקס" אחד


הגענו לקבלה, חיפשנו רק לישון בשקט ולחזור הבייתה בשלום. טיילנו בין ערימות של מוֹטֶלִים (כמו שיש אדידס ואביבס, נייק והייק, טימברלנד וטימברלו – ככה יש הוטל ומוטל. ההבדל ביניהם פשוט: בהוטל מחליפים לך את המגבות), עד שמצאנו פנינת חמד בשם "דה-לוקס", שהתירוץ היחיד של אנשים להתקרב למחדל הזה זה המחיר: 45 דולר ללילה אחד, פנסיון מלא. הסיבה שמציעים לך רק לילה אחד היא שהאבעבועות בעור שיהיו לך אחרי לילה יבריחו אותך ארבעים קילומטר מהרדיוס של המקום הרעוע, המצחין, המסוכן והמבחיל הזה. אבל מסכנים ותמימים שכמותנו, עם המשכורת שלנו גם זאת אטרקציה, וְשׁוֹיְן, אמרנו, 45 דולר, כמה גרוע זה יכול להיות?

זה יכול. בואו נגיד שמלון "דה לוקס" ואנחנו זה כמו חמץ ומצה, כמו שמן ומים, כמו גפילטע-פיש וטעם טוב, כמו ישראלים ונימוסים, כמו סופגניות ודיאטה, כמו זיעה ודאודורנט, כמו אתיופים ושיער חלק – אין כל קשר. רק שתבינו איזה אוכלוסיה מתקרבת למקום הזה – האיש בקבלה התנגד לתת לנו שני חדרים סמוכים, מחשש ל"מסיבות פרועות עד אור הבוקר". קיבלנו מפתחות שמנוניים, הדלקנו את תאורת המקלטים, ונכנסנו למקום שהעכברים אפילו ברחו ממנו מרוב גועל. מיטה סרוחה אחת באמצע חדר קטן ומלא ניחוח חשוד של עשן מוטל בספק. השטיחים סבלו מכתמים בהירים לא מזוהים, השירותים היו גועל נפש מזוקק כמו גולדיזל. קצובר, ידידי מתמיד, התחיל להתגרד בעצבנות כמו איזה כלב מכונם. הרגשנו כל כך מזוהמים שכְּשְאחד הג'וקים האחרונים נמלט ורץ לי על הגב, הוא בעצם ניקה אותי מלכלוך וזיעה. הרמנו את המזרון וגילינו כמויות של עובש באחוזים של גבינה צרפתית סרוחה, ומתחת לכל זה כמה חפיסות סיגריות ומצתים עם עבר מפוקפק. לא היה תקציב לכסות את החלון, אז תקעו שם חתיכת סדין פרחוני עם כתמי שתן וריח של ספריי להסרת ריח רע מאריגים. לילה בביוב של בומביי הוא שרתון פלאזה ליד המקום שורץ המקקים והמחליא הזה.

שלשום בחרנו לישון באוטו בלילה. האוטו היה רחב, שני אנשים בתוך בגאז' של רכב מתנחלים זה הגיוני ואפילו נחמד. אבל הפעם היו גם בנות בתמונה, שנקלעו לתוך חורבה שמארחת בדרך-כלל מסוממים ושתיינים. הן בהו בזוועה הזאת בעיניים של כבשה קטנה, לא מאמינות איך טיול סולידי באורלנדו הסתיים במפח-נפש שכזה. אוירה של חוסר אונים השתלטה על כולנו, אבל אחרי הכל, צריך לישון קצת לפני ששרים "מה נשתנה" בקול גדול.

לאחר לילה של פורענות עם נעליים ובגדים (כמה שפחות חיכוך עם המזרון), כשסיימתי להתגרד כמו איזה מוכה שחין, ואחרי שהשלתי מעליי את כל הפשפשים, יצאתי לעוד בוקר נהדר במזג האוויר של דרום ארה"ב. רציתי לצלם את המקום שבו היינו, ואז הופיע מאחוריי אדם חביב עם מכנסיים קצרים וגרביים שמגיעות כמעט עד הברך. "מה אתה מצלם פה", הוא שאל. "סתם, אתה יודע, חוויות מאמריקה". "אתה בטח עושה מחקר כלשהו?". "כן", אמרתי, "מחקר על חיי האוגרים בפלורידה".

הניסיון עושה את שלו, אז בפעם הבאה שנתקעתם באמצע העיר עם מלאי מזומנים דליל או שסתם אתם יוצאים לירח דבש, אל תלכו למקומות עם שמות כמו "דה-לוקס", "גן עדן" ועוד כל מיני יציאות יצירתיות של חבורת נרקומנים עם חדרי שינה באמצע העיר. כל השמות המוגזמים האלה – "היי-קלאס", "אקסטרה", "מגה" ודומיהם – מבטיחים איכות ירודה ומאמץ רע לפצות על זוועה נסתרת. דווקא השמות הסולידיים והמתונים נותנים תפוקה אמיתית - - - ככה גם בחיים, הגדרות מפוצצות, הגזמות פרועות, תיאורים מופרכים של חפצים או מוצרים, יעניקו לכם אכזבה, מרירות ותסכול. האמת, אחרי הכל, נמצאת בנקודות הקטנות, הצנועות.

שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח.