אם אתם אוהבים לערוך קניות בשקט ובשלווה, להסתובב בין חנויות, למדוד בגדים, לשבת בבית קפה ואולי לסיים באיזה סרט נחמד - קניון הוא לא המקום בשבילכם. כי לקניון יש מטרה אחרת: לשרוף לכם את הזמן. ואת הכסף. ואת הסבלנות. כי קניון הוא למעשה כלוב צפוף והמוני של בני אדם; מעבדה אנושית המנותקת מכל מימד של זמן; חלל אטום מוצף בני נוער משועממים, אמהות עם עגלות ופנסיונרים שמחפשים להעביר את החיים.
אני לא מאמין לקניונים. הכל שם יותר יקר. אותיות גדולות מודיעות: "מבצע: 50% הנחה" ורק בקופה מתברר שההנחה היא רק על המוצר השני. דוחפים לי מוצרים שאני לא צריך. גובים ממני דמי חניה בשביל הזכות – באמת תודה – לקנות שם. ובנוסף, תוסיפו למשוואה את היותי סייד-קיק – מנדנד את העגלה מחוץ לחנויות וסוחב שקיות – ותקבלו גבר הולך לאיבוד (בחניון). הצילו!
קניונים עושים לי רע. רע מאד. זה יכול להיות קניון מלחה או קניון צ'אפחה, לא משנה, אני מעדיף לבלות חודש במרתף עינויים בבנגקוק מאשר שעה בקניון. בחיי, מדובר בתסמונת מאד מטרידה: אני עובר בין החנויות ומקבל סחרחורת. הכותרות האדומות "sale!" גורמות לי לחולשה כללית, וכמדומני ליד החנות של קסטרו חוויתי קושי נשימתי קל. משהו שדומה למחלת ים, רק שהים זה הקניון.
בגילי המופלג לא נעים להיכנס למשבצת הזקן הטרחן, אבל תרבות הקניונים היא עוד סממן לפרצופו הלא-מזהיר של הדור. פעם בערבי-כיתה היו עושים קומזיץ. ילדים הלכו למוזיאונים, לפינת החי, ללונה פארק, לבית של סבא וסבתא. בילו בחיק הטבע, ראו שמורות, יערות, פריחות וסתם גבעות. היום לא; דור האייפון והקניון מרים את הראש מהמסך ורץ לעשות שופינג. השוטטות בקניון הפכה לפעילות האולטימטיבית לשעות הפנאי. הנוער חומד יותר מאי פעם את השטרות בארנק של אבא ואמא, והאבסורד חוגג: ההורים קונים בגדים במבצעי שוק רמלה-לוד, הילד מרשה לעצמו מכנסי דיזל ב-500 ₪.
את הביקורים שלי בקניון אני מסיים מעולף, משורבב לשון, מתוסכל ומייחל לאיזה מרחב פתוח שאוכל לנשום בו אוויר צח, אולי אפילו לשמוע ציפורים מצייצות. מבטיח לעצמי – עד הפעם הבאה כמובן – שכף רגלי לא תדרוך בקניונים שוב.
 |
| צפוף? יופי, מגיע לכם |
קניונים עושים לי רע. רע מאד. זה יכול להיות קניון מלחה או קניון צ'אפחה, לא משנה, אני מעדיף לבלות חודש במרתף עינויים בבנגקוק מאשר שעה בקניון. בחיי, מדובר בתסמונת מאד מטרידה: אני עובר בין החנויות ומקבל סחרחורת. הכותרות האדומות "sale!" גורמות לי לחולשה כללית, וכמדומני ליד החנות של קסטרו חוויתי קושי נשימתי קל. משהו שדומה למחלת ים, רק שהים זה הקניון.
בגילי המופלג לא נעים להיכנס למשבצת הזקן הטרחן, אבל תרבות הקניונים היא עוד סממן לפרצופו הלא-מזהיר של הדור. פעם בערבי-כיתה היו עושים קומזיץ. ילדים הלכו למוזיאונים, לפינת החי, ללונה פארק, לבית של סבא וסבתא. בילו בחיק הטבע, ראו שמורות, יערות, פריחות וסתם גבעות. היום לא; דור האייפון והקניון מרים את הראש מהמסך ורץ לעשות שופינג. השוטטות בקניון הפכה לפעילות האולטימטיבית לשעות הפנאי. הנוער חומד יותר מאי פעם את השטרות בארנק של אבא ואמא, והאבסורד חוגג: ההורים קונים בגדים במבצעי שוק רמלה-לוד, הילד מרשה לעצמו מכנסי דיזל ב-500 ₪.
את הביקורים שלי בקניון אני מסיים מעולף, משורבב לשון, מתוסכל ומייחל לאיזה מרחב פתוח שאוכל לנשום בו אוויר צח, אולי אפילו לשמוע ציפורים מצייצות. מבטיח לעצמי – עד הפעם הבאה כמובן – שכף רגלי לא תדרוך בקניונים שוב.