בשלוש בלילה זה מתחיל. נפתח ביללה קלילה, משהו שנשמע כמו "אִיִי" סטנדרטי שנפלט תוך כדי שינה. ואז עובר ל"וָ'אָא" ארוך יותר. אולי מדובר בחלום רע? לא, כנראה שלא, משהו בעריסה משמיע קול. לשלוש וחצי שניות אני חי בהכחשה, מתפתה להאמין לפסיכולוגיה שאומרת שאם לא ניגשים לתינוק בוכה, הוא פשוט אומר לעצמו: "אוקיי, אני אחזור לישון ואקום מחר באזור תשע וחצי עם שיר חדש בלב". אבל אז הבכי כבר מספיק נחרץ כדי שאבין אחת ולתמיד - כשהתינוקת מתעוררת צריך לעמוד לדום, להדליק אורות ולהתחיל לטייל בבית.
לא עוברות שתי דקות ואני בהקפות שניות. קופץ ורוקד עם תינוקת על הידיים, פונה אל העיניים שלה ומתחנן שייעצמו לאיזה שעה-שעתיים. ואז, פלא - הן נעצמות. אני עובר לטקטיקת "ה(א)בא במחתרת" - מתקדם לכיוון העריסה ומתכונן להניח באיטיות את התינוקת הרדומה על מיטתה. למה רק מתכונן? כי לתינוקת שלי יש חיישנים שיודעים בדיוק מה אני זומם. היא מיד מתעוררת ומענישה: הצרחות שלה מעירות עכשיו גם את שאר הילדים. תיכף מזמינים לי משטרה, בחיי.
בשעה ארבע בלילה אני עדיין אופטימי. קצת נדנודים, קצת אוכל, הכל יהיה בסדר. קטן עליי, באמת, אני והתינוקת מסתדרים מעולה. אבל המבט של הקטנה חד וברור: אם אני ערה - כולם ערים. נדמה לי שהיא גם פלטה עליי עכשיו.
האחות בטיפת חלב הסבירה שמדובר בסך הכל בקרב מוחות, שבו הילדים בוחנים את הגבולות של ההורים. "מוח?!", פיהקתי פיהוק גדול, "בשלוש בלילה יש לי כנראה במוח צִלְצָל או תוף טאם-טאם. לא משהו שמסוגל לבצע פעולות מעבר לנדנוד מונוטוני של עגלה".
ואז פתאום היא מגיעה. לא, לא השינה. אלא - קבלו אותה במחיאות כפיים - השמש! כן, הגיע הבוקר. כולי טרוט, חבוט, שרוט, מסתכל מהחלון וקולט שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אני מבין שהלילה הזה אבוד. מעביר להילוך של בוקר - ילדים, קפה, בלגאן - ומתכונן ליציאה. רגע לפני שאני נפרד מהקטנה שלי אני רואה כיצד עיניה הקטנות נעצמות לאט; אל תתלהב, היא לוחשת לי, אני רק אוגרת כוחות לקראת הלילה הבא.
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
בשעה ארבע בלילה אני עדיין אופטימי. קצת נדנודים, קצת אוכל, הכל יהיה בסדר. קטן עליי, באמת, אני והתינוקת מסתדרים מעולה. אבל המבט של הקטנה חד וברור: אם אני ערה - כולם ערים. נדמה לי שהיא גם פלטה עליי עכשיו.
האחות בטיפת חלב הסבירה שמדובר בסך הכל בקרב מוחות, שבו הילדים בוחנים את הגבולות של ההורים. "מוח?!", פיהקתי פיהוק גדול, "בשלוש בלילה יש לי כנראה במוח צִלְצָל או תוף טאם-טאם. לא משהו שמסוגל לבצע פעולות מעבר לנדנוד מונוטוני של עגלה".
ואז פתאום היא מגיעה. לא, לא השינה. אלא - קבלו אותה במחיאות כפיים - השמש! כן, הגיע הבוקר. כולי טרוט, חבוט, שרוט, מסתכל מהחלון וקולט שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אני מבין שהלילה הזה אבוד. מעביר להילוך של בוקר - ילדים, קפה, בלגאן - ומתכונן ליציאה. רגע לפני שאני נפרד מהקטנה שלי אני רואה כיצד עיניה הקטנות נעצמות לאט; אל תתלהב, היא לוחשת לי, אני רק אוגרת כוחות לקראת הלילה הבא.
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.