3.11.2014

בין אלפחורס לבמבה לולו: על הפורים הקטן-גדול שלי

לפני שנים אמא שלי קיבלה משלוח מנות שלא רואים כל יום. הייתה זו קערה מוכספת שכללה, בין היתר, מארז 24 עיגולי פררו-רושה, סוכריות בטעם חמאה, ביצי הפתעה של קינדר, עוגיות במילוי קרם וניל, חטיפי קשיו עם נגיעות שומשום, יין מבעבע וחבילת אלפחורס. האריזה גדושת הקלוריות לא הרשימה את אמא, שבקלות רבה מדי לחצה על כפתור 'העבר', ושיגרה אותי למסור את משלוח המנות לאריאלה השכנה בהמשך הרחוב. קיבלתי הוראות מדוקדקות איך מחזיקים חבילה בלי לשבור, ויצאתי לדרכי.

והנה אני פוגש עוד שכן, לא מהמקורבים, גם הוא נושא עמו משלוח מנות. "תעשה טובה", הוא פנה אלי, "תעביר את המשלוח לאבא ואמא".

במבה לולו. טעים ובריא!
משלוח המנות שהעביר השכן היה, איך לומר, די בסיסי: צלחת חד-פעמית ועליה חטיף בוטנים טרי מאד בשם "לולו", שלווה צבעונית, עשרה עדשי שוקולד בתפזורת, חטיפי "פינקי" בטעם בצל וגריל, אוזן המן אפויה למחצה, משמש מיובש ורעשן. ומעל אלה סוכך, בכבודו ובעצמו, נייר צלופן אדמדם תפוס בהרבה דבק סלוטייפ.

שתי המנות נמצאות כעת לפניי, ממתינות לאישור מסירה. בימיני מיכאל ובשמאלי ישמעאל. בעיני רוחי ראיתי את ילדיה של השכנה יושבים במרפסת, נותנים לסוכריות החמאה להתמוסס להם בפה ומרכיבים ביצת הפתעה של קינדר. איפה הצדק, תהיתי לעצמי. ואז, כמו ניוטון בשעתו, עלתה לי ההברקה שנראית היום ברורה מאליה: שמתי לאריאלה את ה'לולו' בתפזורת ליד הדלת, ואני צ'יפרתי את עצמי באלפחורס וחבורתו.

חיפשתי ספסל ועשיתי לי יום משתה ושמחה. מכמות הסוכר שהייתה בי אחרי שעתיים יכלו לייצר בובת מרציפן של אחשוורוש בגודל טבעי. כשחזרתי הביתה, היו על השולחן עשרים סוגי עוגיות מרוקאיות בצבעים מחשידים – ירוק, אדום בוהק וטרטרזין כלשהו – לצד מאפים טבולים בשמן ודבש, קרקרים תוצרת בית ועראק איילות. אמא הציעה לי לטעום. הבעיה בעוגיות מרוקאיות היא שיש להן רק שני מצבים: או שהן טעימות או שהן יפות. אין גם וגם. העוגיות במטבח היו יפות.

ואכן, זו תורה וזו שכרה: מאז אני מקפיד לקיים מצוות שילוח הכן - אומר 'כן' לכל משלוח מנות מהודר שמצווים עלי לשלוח, וזוכה לענג את חג הפורים במשלוח המנות החביב עלי.


קח קח. יש לי כאן פירות יבשים מט"ו בשבט שקיבלתי הרגע מרבינוביץ'