מַגַּשׁ הַכֶּסֶף, נָתָן אַלְתֶּרְמַן
"אֵין מְדִינָה נִתֶּנֶת
לְעַם עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף" –
חַיִּים וַיִצְמָן
...וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם
אוֹדֶמֶת
תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ
עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.
וְאֻמָּהּ תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ
נוֹשֶׁמֶת...
לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס
הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...
הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן.
הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר.
וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג
וְאֵימָה.
- - אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ
נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֵל מוּל
הָאֻמָּה.
לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי
נַעֲלַיִם,
בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם
הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ.
לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ
עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל
קַו-הָאֵשׁ.
עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ,
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים
עִבְרִיִּים - -
דַּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ
לִבְלִי-נוֹעַ.
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם
יְרוּיִים.
אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת
דֶּמַע-וָקֶסֶם.
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם,
שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ
הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה
מְדִינַת-הַיְּהוּדִים
כָּךְ יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְּלָהּ
עוֹטְפֵי-צֵל.
וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת
יִשְׂרָאֵל.
בערב יום הזכרון שלחו לי את הקריקטורה שראיתם למעלה. זוג פוסע על שפת הים, נהנה מהנוף ומהילדים, ותחתיהם חיילים חיילים מתבוססים בדמם, נושאים על גביהם את פירות המלחמה שמהם לא זכו לטעום.
הקריקטורה לא צוירה בישראל. קל לזהות: לחיילים מותקן פגיון בצמוד לקצהו של הרובה, נשק שמוכר בעיקר מימי מלחמת העולם הראשונה; הנוף אירופאי; החיילים כנראה טורקיים. אבל הרעיון לכאורה זהה - צעירים מסרו את חייהם למען אנשים שלא הכירו, עבור מלחמה שלא בחרו להיות בה.
זה הזכיר לי את שירו של נתן אלתרמן, מגש הכסף, שנכתב כחצי שנה לפני קום המדינה (כשלושה שבועות לאחר כ"ט בנובמבר). גם שם החיילים כבר מתים - "אֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" - אלא שהם קמים לתחייה כדי להיפגש עם העתיד, האומה למענה הקריבו את חייהם.
והאומה מופתעת. "מִי אַתֶּם?", שואלת האומה. והם מתוודעים אליה, ומזעזעים אותה באמירת הווידוי המפתיעה ומרעידת-הלב: "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף", הם עונים, "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים", הכלי שעל גבו הוקמה מדינת ישראל. אבל, הם אומרים בין השורות, מאבקנו, גם אם מותנו, נעשה במסירות נפש ובהקרבה מודעת.
וכאן טמון ההבדל. התרופה לכאבם של אותם הנערים ההיא הבנת תכליתו. מלחמתם הייתה בעודם "נוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים"; סיפור חייהם העצוב של הנוער הלוחם והחולם - שגיבוריו האגדיים מהלכים בדרכים - ואשר נגדע בטרם עת, הוא סיפור ארוך שללא ספק "יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל".