יום ראשון, 5 ביולי 2015

מזרחי, דתי, המשטרה הייתה כל עולמו | דברים לזכרו של תנ"צ אפי ברכה ז"ל

אפי ברכה ז"ל היה האדם האחרון שהייתם מדמיינים לחוקר משטרה קשוח. חייכן, כיפה על הצד, מדבר עם ח' ו-ע' גרוניות, חובב סוודרים, נראה כמו גבאי של בית כנסת. המילים 'בעזרת השם' ו-'בורא עולם' היו שגורות על לשונו. תמיד הקפיד לציין שהוא אדם מאמין. לבנו הצעיר קרא אורי-חיים, על שם הרב חיים פינטו, אביו של הרב יאשיהו. אהב רבנים והיה מתדפק על דלתותיהם כדי לקבל ברכה. "אפי – ברכה", כך היו אומרים לו.

הוא נולד וגדל בשכונת רמת עמידר שברמת גן, שכונת פשע שהצמיחה מקרבה את בכירי העבריינים בישראל. השפה העממית שלו, והיכולת שלו לדבר בשפת העם – דוגרי, בלי נפיחוּת, בלי יהירות – הקנו לו יכולת פנומנלית בחקירת עבריינים ובגיוס עדי מדינה. גם כשהייתה סביבו קטסטרופה, הוא היה אמן הדיבור השקט. גם כשהשטח סביבו בער, כשאיימו על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו כשהסגיר את רבו הנערץ, שמר על השקט. נפשו סערה, נשמתו נקרעה – אך הוא הוסיף לשדר רוגע. יכול הרי היה לרוץ לתקשורת ולספר על מסע הצלב שמתנהל נגדו – מסע מתוזמר ומאורגן נגד מי שפענח עבורנו אינספור פרשיות פליליות סבוכות – אך הוא העדיף לנצור ולשתוק. מערכת אכיפת החוק תעשה את שלה, כך האמין כנראה עד ימיו האחרונים.

בפעמים שהזדמנו לי להחליף עם ברכה חצי מילה, התמלאתי גאווה באיש הזה. מזרחי, אותנטי, עם מבטא עמוק, שלא השתכנז ולא הוריד את הכיפה, שדבק באמונת החכמים שלו מחד, אך נותר חוקר מקצוען ונדיר מסוגו מאידך. שהיה נאמן לדיוק ולעובדות, וגם כשהשיג הישגים כבירים – לא קשר לעצמו קשרים. סחבק כזה, לא קצין של דיסטנס, לא מלא בחשיבות עצמית, לא 'שוטר' במובן השלילי של המילה.

אני חש היום, שוב, שברכה הוא קרבן נוסף של התקשורת הישראלית, שחורצת גורלות וגוזרת אנשים לחיים או למוות. העיתונות הפכה לקולוסיאום המודרני; בעבר, בזירת הגלדיאטורים, אם השופט היה מניף את אגודלו למטה, הפוגע היה מניח את נשקו, אם סימן למעלה, גורלו של הנפגע נחרץ. כיום די במקלדתו של עיתונאי אחד שממהר להסיק מסקנות כדי לקבור אדם עוד בחייו.

למי שלא עקב, מספר עיתונאים הריחו בימים האחרונים דם והחלו להפיץ שמועות על מעורבותו של ברכה בפלילים. ברכה שרד עד כה אינספור שמועות כאלה. מכולן יצא כשידו על העליונה, ואף הוסיף לטפס בסולם התפקידים במשטרה. בג"צ אף קבע שלא דבק בו רבב. אך השמועות האחרונות היו הקש ששבר את גב הגמל. אפילו חבריו הטובים, כפי שקראתי בתקשורת, אמרו ש"משהו בברכה הזה מריח לא טוב". הוא הרגיש מבודד ונרדף, שלא בצדק – בטח עד שלא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את חפותו – והתוצאה הקשה לא איחרה לבוא.

הפרשה הזאת, שסופה לא נראה באופק, עוד תסופר בתולדות מדינת ישראל. וככלות הכל, היום, דווקא היום, צום י"ז בתמוז, קיבלנו עוד תזכורת כואבת לשנאת החינם שמחרבת את ביתנו ושורפת את היכלנו.

יהי זכרו לברכה.