דמדומי בוקר, יום שני, ז' תשרי תשס"ו. אני ריקני כמו שהרבה זמן לא הייתי.
לפני כמה דקות עוד היה מי שמלמל לי כמה מילים על גיל עשרים, על קידומות מתחלפות וכאלה, אבל באמת לא תכננתי שכל הכלום הזה, כמו אוויר דחוס שמשתחרר מבלון, יתנפץ בפניי בסתירה מאיימת. זה קורה וזה מיידי ואיש אינו שם לב.
לא עמדתי בצהרי היום מול המראה וקראתי תהילים. זה מה שהציעו לי פעם, להעביר את היומולדת במלמול פסוקים ובתחינה לבורא עולם. אלמלא כיפור לא היה מציץ לקראת סוף השבוע, הייתי אומר שחשבון נפש היום זה פתטי. חשבון ונפש זה אפילו סתירה, דיסהרמוניה. חשבון זה בעצם מתמטיקה, ונפש זה רוח, זה הגשמה, זה חזון. לנפש אין מתמטיקה והיא לא עורכת ספירת מלאי אחת לשנה. כדי לתקן את הנפש המרופשת, לא די בדף ועט עם רשימת מצרכים עד הקיץ הבא.
ר' נחמן מברסלב, הוגה יהודי שנמצא בימים אלה בשיא הפופולריות שלו, דיבר על הגאולה העצמית של האדם שתתמזג עם גאולת הכלל. האדם אינו עוד מסמר במכונה המרקסיסטית כי אם שותף רוחני בגיבוש עולם טוב יותר, חילוני פחות, שיוביל את האנושות לצדק, למוסר, לתיקון. אפילו לגאולה. דברים אלו נוגעים בנו היום פי שש. 200 שנה אחרי הליקוטי מוהר"ן, דומה שלא נהיינו טובים יותר. מה שמציף אותנו זה מטריאליזם קיצוני, כזה הרואה בבשר והדם את הנסתר והגלוי, הסובב והמסובב, הגרעין ופריו. זה לא מזדון: כמעט כל בר-דעת יעדיף לשבת על בייקון ויין לבן מאשר להיאבק על יהודה ושומרון ולהנות מהסיאסטה בערך כמו חתול רחוב.
הוא היה מאמין גדול בפרטים, מדובר בפיזיקאי של נפש האדם. באבחת עינו החותכת, הוא ידע למפות את האישיות לפרוטונים לאלקטרונים לנויטרונים, ולנשא את מדרגתו השפלה של האדם לכדי רוממות של ממש. אם ר' נחמן היה חי היום ורואה את הרצון המטופש להסתמם מול ערמת הפיגולים שמרחפת עלינו בטלוויזיה ובחברה כולה, כנראה שהיה מתאדה מחוסר רלוונטיות ושיווק נכון. מי יודע, אולי היו משתפים אותו בתור עוד איזה נחמן מצפת בפאנל של אודטה על יהדות ברוח הניו אייג'. אבל ר' נחמן ידע הכיר את האדם וזיהה את החבלה שיעשה האדם בנפשו, ברוממותו; לא סתם שלח את האנשים שלו להתאבן בקור של אוקראינה בראש השנה, רק ככה לומדים שמלון חמישה כוכבים ובופה חופשי זה יצר טבעי ובריא שבסופו נפערת ריקנות גדולה.
אבל היום בכל זאת אני בן 20, זה זמן טוב לסגור משהו.
אני מהרהר בבוקר שאחרי. אני מציע שהבוקר הזה יהיה עוד שנה. זה בטח יהיה נוראי. אני אסתכל במראה ואתקשה להתבונן על השנה שעברה. אתמול הייתי בן 19, שזה גיל שאיש אינו סופר – מעין טווח ביניים שמהווה שרשרת שולית במכניקה של ההתבגרות – ולכן לא באמת ציפיתי להתחוללות דאשתקד. אבל השנה, אחרי שני עשורים מעוטי הישג, אני חש שהפריצה הגדולה מחכה לי מעבר לפינה. אני רוצה בכך אולי יותר מאי-פעם, אני רוצה כי אני מאמין שאפשר. שהרחק מהקלישאות של יאיר לפיד בערב ראש השנה, אפשר לעשות שינוי של ממש. גאולת האדם וגאולת הכלל, שתיהן צריכות ליטוש וחיזוק והברגה ותיקון.
אין בדעתי לטעון כי "עצם היום מכפר". אתמול והיום זה אותו דבר בדיוק, מערכת השמש ודאי לא שמה לב שהיום הייתי בן 20 והיא זרחה וגם שקעה, עולם כמנהגו נוהג. רק בלון כתום אחד שמישהו כתב עליו "בלונים זה למתרוממים", בישר סביבי שהיום המאיים הגיע. אבל כאמור, מתוך ההמיה והבלגאן סביב, עולה וצומחת הישועה הפנימית שאי אפשר להבחין בה בתוך היומיום. בפרספקטיבה אישית-היסטורית, מתרחשים כרגע תהליכים שאיש אינו יודע מה תכליתם. את המשוואה הסופית, המסכמת והאמיתית, עושים כזכור רק בשמיים.