יום שלישי, 13 בדצמבר 2005

הקצינים בורחים? מה הפלא | מכתב לרמטכ"ל דני חלוץ

לכבוד
רב אלוף דני חלוץ
ראש המטה הכללי

קצינים בורחים מצה"ל, "נתונים מדאיגים", "מוטיבציה נמוכה", גיבוש תכנית חירום וכו'. כבר עשרים שנה שצה"ל מאבד את יוקרתו, וזה באמת לא חדש. הבשורה הגדולה היא שגם בצה"ל מבינים שהצבא הוא לא בית טוב לגדול בו. קצין בדרגת סרן מוותר על הדרגות, על המקצוע, על הוותק ועל הביטחון האישי, ומצהיר כי מלצר (כן, מלצר) היא עבודה משתלמת יותר (מתוך הכתבה המצ"ב). אין ספק כי בדרגים הנמוכים התסכּוּל עמוק, וזה מחלחל גם לחיילי הסדיר. הקצינים מסביב לא מהססים לספר: משהו רקוב בממלכה.


(בעקבות כתבתו של יוסי יהושע "בריחת הקצינים" ידיעות אחרונות)
בריחת הקצינים
התמונה שבחר הכתב (יוסי יהושע) היא של קצינים אוכלים על רקע הבניין המלכותי של משהב"ט. לכאורה, מה רע. גם הם עומדים בפיתייה בתור לסלטים. אבל התמונה משקפת מצב עגום במיוחד, סטאטוס נלעג, גרוטסקי, מגוחך. הקצין היום (העורפי) מצטייר כנטל, לא לאומי במובן הציוני-ראשיתי, אוכל חינם, לא מתחלק בנטל האזרחי, יהיר, מיותר, רחיים על צוואר הקופה הציבורית. הוא מסתופף בחדר האוכל (חממה, שבט) ביחד עם עוד בעלי דרגות שכמותו, ואוכל (את כספי "משלם המיסים"). ללא ספק, ברמה הפוטוגראפית התמונה היא בבואה מוחלטת של צניחת ההילה הצבאית, והיא מצטרפת לכותרות המשנה "סרן מתוסכל", "אזרחים מרוצים". כמו כן, ניכר כי דעת הקהל מוכתבת גם על פי חוויית האזרח האישית; הקצין בטירונות טרטר אותי, לכן הקצינים בצה"ל הם כביכול עריצים.

רק כאשר צה"ל יבין את שבריריותו – על רקע צניחת האיכות האנושית – יבחינו הקצינים הבכירים כי הבעיה אינה שאלה של ביקוש והיצע. הפרובלמה היא התרחבותו הבלתי אפשרית של צה"ל לתחומים אזרחיים, חינוך למשל. רווחה למשל. היום, יותר מתמיד, צה"ל שולח את זרועותיו הארוכות לתחומים שאין הם מעניינו. הצבא רוצה להיות שר החינוך, ושר הרווחה ושר הקליטה. בפועל, צה"ל משיג את המטרה ההפוכה: תחת הקרקע מתרחשת תסיסה – תקשורתית, חברתית, צבאית – ששואלת מדוע צה"ל ומעהב"ט נושאים על כתפיהם את כל התחלואים שמצמיחה ההזנחה והזלזול והאטימות של הממשלה. לכן, כפי שכתבתי לך בעבר, אדוני הרמטכ"ל, יש לחתור לצמצום המעורבות הצבאית הישירה בחיי האזרחים, תוך מזעור החיכוך בין אנשי הצבא לאוכלוסייה. כפי שהיטבת לציין בדבריך: צה"ל מודל 2006 אינו תואם את צה"ל שנת 52'. כבר לא עוד צבא העם, כי אם צבא מחוכם.

בראש וראשונה, התשתית לרפורמה מיידית היא צמצום יחידות שיוביל לדילול תקנים. כלל מספר אחד בייעול וליטוש המערך הצבאי הוא מיצוי נכון יותר של משאבי האנוש. המשוואות המנהלתיות עובדות כך:

צה"ל קטן = יותר תקציב = טיוב משאבי האנוש = שמירת מעמדו של הצבא.


אפשר לפשט את המשוואה בדוגמא הבאה: בחיל החינוך מחליטים על תוספת מש"ק. ביחידה בה הוא משרת יש יחס של מש"קית שלישות על כל 5 חיילים (1:5). על כל 4 מש"קיות שלישות מופקדת קצינה (1:20) וכו'. לפי החשבון הזה, שכמובן אין לו סוף, אפשר לעבוד סכמטית: מש"ק תחזוקה (1:7); נַשק (1:10); קצין חינוך (1:3); מש"ק משמעת (1:9) וכו'. כלומר, החייל מייצר עוד 1/5 מש"קיות שלישות, 1/20 קצינות שלישות וכו'.
ע"פ הדיאגראמה, ישנו גלגל אינסופי של משרות ותקנים:
              –  חיילים מייצרים עוד חיילים   –

הצבא מוכרח, בהקדם האפשרי, ללא כל דיחוי, למען שלמותו ולמען כבודו, להוביל מהפך כלל-לאומי לייעול המערכת. את חיל החינוך לדוגמא צריך לסגור (ולא רק להגדיר אותו כ'חטיבת החינוך'), כאשר פעילויות פרויקט המקא"ם תוכפפנה למז"י בשיתוף אמ"ש. כך אפשר לייצר אופק ותכלית לכל אותם החיילים שצה"ל משקיע בהם כל כך. חיל החינוך הוא דגם מוקטן להפיכה הגדולה, שתאלץ, עם כל הכאב, לפטר קצינים, לסנן אלפי חיילים, לסגור יחידות, להנהיג משמעת תקציבית, למנות מפקח יחידתי ועוד.

ועוד עניין אישי:
עליי לציין, אדוני הרמטכ"ל, כי הרפורמה החדשה שאתה מנהיג (אחריה אני עוקב בדריכות), מהווה מהפכה בתפיסה, אם כי עדיין ניכר כי הקצינים עצמם אינם בשלים לרעיון. יותר מכל, עלינו לדאוג למורא הצבא, לתדמיתו, לבבואתו הלאומית. זו אינה עבודת קוסמטיקה של דובר צה"ל, זה מהפך יסודי ותפיסתי שבראשו עומדים ייעודו של הצבא ומטרות העל שלו.

בזמני הפנוי, אני משרטט פרוגרמה אקטיבית למיצוי התכלית הצבאית. יצירת מערך ברור ומונהג – כמצוי בזרוע האוויר – יבטיח התייעלות אנושית, ניתוח הגון ונכון של משאבי האנוש, וחשוב מכל: הַשָׁבַת כבודו של צבא ההגנה לישראל.


        שַׂא פְּרִי,
          בִבְרָכַה,

          אלירם אלגרבלי.