יום ראשון, 6 ביולי 2008

אויש, ארץ חמדה, כמה התגעגעתי

תמונה מעליית "נפש בנפש". איזו התרגשות, הללויה
בטיסה חזרה הבייתה, אני מתרגש כמו מי שחזר מגלות של 2000 שנה. עוד שניה אני יורד מהמטוס ומנשק, בלי בושה, את אדמת הארץ המובטחת. וכמו אותם יהודים שבחלומם ראו רק דבר אחד - ארץ זבת חלב ודבש - כך אני, חוזר לארץ המושלמת שלי ולא מעניין אותי שום חמסין ושום בלאגן ושום ערבים ושום צרות, אלא רק דבר אחד: ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה - לטוב ולמוטב. 

אני לא מתרגש בטיסות. רק נרדם בהמראה ומתעורר בנחיתה, וגם כשהדיילות מעירות אותי בכוח בשביל החביתה של הבוקר, או כשהאוזניים נסתמות. אבל הפעם, 12 שעות טיסה בדרך לארץ אבות, הלב והגוף ערים כמו פנתר, והאינסטינקט שמרדים את הגוף מיד כשיש מנוע פועל בסביבה - לא עובד. כאילו אומר, זו לא איזו טיסת אמריקן איירליינס לאטלנטה - תתעורר! - זו טיסת לאדמת קודש יפהפיה, טיסה הבייתה. תאמינו או לא, אני מרגיש שארץ ישראל מחכה לי. זה אפשרי? זה הגיוני? כן, היא ממתינה לי כמו עלמה שמצפה לאהובה הבא ממרחקים. אז הנה אני בא, ארץ ישראל!