8.27.2016

תיק של אלאור אזריה | אם אני השופט



אם אני השופט בתיק של אלאור אזריה, הייתי כותב כך:

אלאור אזריה הרג אדם. אדם שהוא בן-מוות. אדם שניסה לרצוח אדם אחר. אבל הוא הרג אותו בשעה שכבר לא נשקפה ממנו סכנה. המחבל שכב שרוע, גוסס, אזריה הגיע משום מקום וירה בו. אין צורך לאנוס את חוש הראייה שלנו: כל בר-דעת רואה מחבל שגוסס לאיטו ולא מסכן איש.

אבל המחבל הוא לא באמת אדם ככל האדם. הוא אויב שמקדש מוות ומבקש לכרוך את המוות שלו עצמו במוות של אחרים. ואם אדם רוצה מוות ושואף למוות ומשתוקק למוות, אז הערך שלו לחיים פחוּת. חייו פחותים. ואם הערך שלו לחיים פחוּת, כל האידיאלים הגבוהים של קדושת החיים לא חלים עליו. הוא לא ראוי להיכלל בתואר אדם אלא, לכל היותר, תת-אדם.
אלאור אזריה הרג אם כן תת-אדם. מה העונש למי שהורג תת-אדם?

על הריגה של תת-אדם שלא נשקפה ממנו סכנה – יש להרשיע.

הרשעה, בלי עונש.

הרשעה – כי חייל שלוקח את החוק לידיים, ולא משנה באיזה הקשר, צריך להיות מורשע. אפילו אם מדובר בחיסול תת-אדם.

בלי עונש – כדי לא לתת רוח גבית לטרור. כדי לא לשמח את האויב. כשמחבלים שמחים ברמאללה, יהודים נרצחים בחברון. כדי שהחיילים לא ימצמצו כשהם רואים מחבל. כדי שהצבא לא ייעשה הססני. כדי לא להחליש אותנו מוראלית. כי אזריה לא הרג כאדם פרטי, אלא כחייל על מדים, ואם החלשנו את לובשי המדים – החלשנו את מדינת ישראל.

הרשעה, בלי עונש.