יום ראשון, 14 בפברואר 2016

קניבליזם, שנאת אחים ודב הלברטל

את דב הלברטל פגשתי לראשונה לפני 4 שנים באוניברסיטה העברית. הוא הציג עצמו כעו"ד, כרב, כמרצה. מראהו החרדי היה חריג בנוף של הפקולטה למשפטים. יהודי צנום, מזוקן, כיפה שחורה גדולה לראשו – זה לא בדיוק האבטיפוס של המרצה הקלאסי. בתמונתו שפורסמה אז הוא דווקא היה מגולח. הבנתי שהלברטל היה בעברו דתי לאומי שהתחרד וגידל זקן.

דב הלברטל - לפני ואחרי. 
התמונה ללא הזקן הייתה זמינה בעבר
 כאןאך הוסרה
הקורס שלו, שנשא את השם המפוצץ "הגנות מפני אחריות פלילית במשפט העברי", הסתכם בסופו של דבר בניתוח סוגיה דחוקה: ספינה אנגלית נסחפה בשנת 1883 ללב ים, וכעבור 19 ימים בהם לא נראתה ספינה או אדמה באופק, החליטו יורדי הים שבסיפון לאכול את הצעיר שבחבורה. נושא הקורס, המחופף במקצת, שהחיבור בינו לבין המשפט העברי קלוש – בהנחה שלא יצא לכם לאכול בני אדם לאחרונה – העסיק את המרצה המלומד במשך סמסטר שלם. הוא שאל בכיתה, פעם אחר פעם, האם הרמב"ם או הסמ"ק היו מתירים לאכול בשר אדם בנסיבות מסוימות. לא פלא שבתחילת הקורס נכחו כ-100 סטודנטים, בסיומו טרחו להגיע בקושי עשרה.

הלברטל אגב לא הניח לנושא הקניבליזם, ועסק בו בהרחבה בסדרת ספרים שלמה שנקראת 'ערך החיים בהלכה'. הוא דש שם בפלפולי פלפולים ודקדוקים תפלים בדין אכילת אדם במשפט העברי. לא הבנתי מה לרב המלומד ולקניבליזם, ומניין המשיכה העזה שלו לנושא. רק בהמשך התבהר לי טיבה: הלברטל עצמו הוא סוג של אוכל אדם, לא במובן הפיסי כמובן של המילה, אלא במשמעות העמוקה יותר, החברתית, הציבורית, הלאומית. זהו איש אלים מילולית, שלוח רסן, שבאיצטלה של מלומד חרדי בעל כיפה שחורה וקול דקיק, משתלח בבוטות שלא היה לה אח ורע (בתקשורת הדתית) במי שלא מתיישר עם השקפת עולמו הקיצונית. יפה עשה הרב ישראל אייכלר שפעם העיר לו שיוריד את הכיפה ויפסיק לרמות את כולנו עם הזקן.

הלברטל מכוון נמוך מאד, משתמש בשפת ביבים, במילים מתסיסות ומסיתות. הכל אצלו משמשים מטרה לחיצי תרעלה: אמהות שכולות, אברכי כוללים, מוכי גורל, נשים מוחלשות, עניים ותינוקות של בית רבן. התבטאותו הבלתי-נתפסת, על שלושת החטופים – "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו" – היא רק טיפה בים של הוצאת שם רע, גזענות, איבה ופלגנות.

על החרדים אמר פעם: "היהדות החרדית צרת אופקים, מתנשאת ונתפסת כסחטנית", והתודעה שלהם תורמת "לפריחת אנטישמיות ושנאת יהודים"; את חסידי ברסלב כינה "מעוותי היהדות והערכים האנושיים"; על המתנחלים, אותם קרא להשליך לכלובי ברזל, כתב: "המתנחלים הם פרוייקט השנאה הגדול ביותר נגד העם היהודי, הם אחראים לדם יהודי, שאדמתם ספוגה בהם, כמו הבחורה שנרצחה בטרמפיאדה שם, והחייל עם הכיפה הסרוגה שנרצח"; על יאיר לפיד אמר: "מישהו ירצח אותו"; בעת מבצע צוק איתן פירסם מאמר שכותרתו "צריך להיכנע לחמאס עכשיו"; על נשים דתיות: "האישה הדתית של היום הפכה לאשה וולגרית, שאינה מהססת להתריס נגד כל דבר שבקדושה"; את אלי בן-דהן הציע לגרש מהארץ ועל הספרדים אמר שהם משתמשים באייפונים שאשכנזים ייצרו עבורם. ובכלל, ספרדים ומתנחלים הם שק החבטות הקבוע של הלברטל. מי יתן לו פרענק וינשכנו כחמור.

הלברטל אמנם לימד באוניברסיטה כמרצה מן החוץ, אבל גם משרה זו שמורה על פי רוב לבעלי תואר דוקטור. בדיעבד הבנתי: הלברטל משמיע דעות קיצוניות, מסוכנות, אנטי-ציוניות, שיש מי שטורח לחבק באקדמיה. ככה זה; עמדות שהציבור דוחה בשאט נפש מוצאות להן מקום טוב במאמרים ובטורי דעה. לא לחינם הוזכר הלברטל בנשימה אחת עם פרופסורים מטורללים דוגמת אמיר חצרוני, כיוון ששניהם קורצו מאותו החומר. שניהם מכורים לתשומת לב שלילית, קשקשנים בלתי נלאים, מסיתים ומדיחים, אובססיביים, מעוררי פרובוקציות, מרבים שנאה בעולם, פופוליסטים בשקל. שניהם מתאמצים להישמע בכל מחיר, תרים במאמריהם אחר טרף קל לנעוץ בו שיניים, גזענים בסתר ובגלוי, נאורים בעיני עצמם אך בפועל מלאי שנאה עצמית.

אין טעם להתרגש: פלגנים ומחרחרי ריב ומדון, פרובוקטורים ורודפי כותרות, היו ויהיו. הרבה שלוחים יש להם למלאכי החבלה. מה שעצוב הוא שככל שפלוני מכפיש יותר את הציבור – הציבור גומל לו בתשומת הלב שהוא כה צמא לה. אנחנו אשמים; מזינים ומפמפמים ומאביסים (בעל כרחנו) את מבקשי רעתנו. כל התייחסות לאיש הנפסד הזה רק מעצימה אותו. לכן, טוב עושה ציבור שמתנער מהלברטל וטוב עשתה תחנת הרדיו שנפטרה ממנו. טוב נעשה גם אנחנו אם נלך בדרך זו. אִמרו מעתה: דב הלברטל הוא כרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום רע – יעוף.



שלושת הנערים. הלברטל: "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו"