יום שלישי, 26 במאי 2015

שוברים שתיקה | החיילים מוסרי העדויות הם פסולת חברתית

נכנסתי היום לאתר של שוברים שתיקה (לא אצרף את הקישור אליו כדי שלא יקודם אפילו במילימטר). לחצתי על הלשונית של העדויות "הכי נצפות". בחרתי את הראשונה, העדות מספר 1 באתר. הכותרת: "בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת". כך נכתב שם:
"בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת. היינו שמים ברוס עם רימון הלם בפנים, מוציאים לו את הנצרה ושמים על זה מעדנים, מעדני דני שהיינו לוקחים מהמטבח. ואז הילדים היו באים ומסתכלים על המעדן דני, ואיך שהם מרימים את זה הנצרה נפתחת וזה היה מתפוצץ להם בפנים. זה אחד. אני אתן לך עוד דוגמה. היה ספה שהם היו מזיזים כל היום אז היינו שמים, ממלכדים את הספה עם רימוני הלם, למשל."
מי שעשה את המעשה הזה הוא פסולת אישית וחברתית. בפעם הראשונה, הוא איש רע ואכזר, שחומד לצון ילדים תמימים. הוא מהנבלות האלה בכיתה ח', הבריונים שנהנים לראות אחרים סובלים בשביל הצחוקים. בפעם השניה, הוא מספר את הסיפור הזה – אולי אפילו קצת מרגיש גיבור – לגוף רע שהופך אותו לתעמולה אנטי-ישראלית. במקום להתוודות על המעשה במקומות המתאימים, להתחרט ולעשות תשובה, הוא בוחר למנף את זה נגד המדינה. הוא הסיבה והמסובב. אדם קטן שגם נועץ את הסכין וגם שואל לתומו מי המרשע שעשה את זה.

איך נלחמים בהם? עוברים ממגננה למתקפה: אחד, מחדדים את הנקודה שכל לובש מדים מייצג את מדינת ישראל; אחריות כבדה רובצת על כתפיו, משא כבד ומסע עמוק של בירור נוקב לזהותו העצמית חייב להתלוות לכל פעילות צבאית. שנית, מי שמתבכיין על התנהגותו האישית השפלה בשירותו הצבאי ומאשים בכך את צה"ל - הוא פושע בעצמו; אם זה אפשרי וניתן לאתר את החיילים, הייתי מעמיד אותם לדין על סמך עדויותיהם שלהם. שלישית, מבהירים שמתוך מאות אלפי אנשי צבא בסדיר ובמילואים, שחשופים כמעט מדי יום לפעילות מבצעית ברמה זו או אחרת תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית, צומחים – למרבה הצער ושרירות ליבה של הסטיסטיקה – גם כמה פירות באושים. פעילותם של יחידים מעכירה את פרצופו של צבא שלם, של עם שלם. עם זאת, רובה המכריע של מערכת הביטחון היא בעלת מוסר וערכים לחימה מהגבוהים בעולם.

ושוב, שוברי השתיקה למיניהם - חנכו עצמיכם לפני שתחנכו את כולנו.