יום שישי, 4 ביוני 2004

המשפט הקצר

המשפט הקצר הוא קצר. קצר בהסברים, קצר בנימוקים. לעיתים מסתכם המשפט כולו במילה אחת בלבד. פוסטמודרנה. קיצורו אינו תורם לפשטותו, אדרבא, הוא מאפיל עליו, מחשיך אותו. תכליתו היא יצירת אמיתות מוחלטות, אקסיומות, קביעות שאין עליהן עוררין. משפטים קצרים הם משפטים סתומים. סותמים את הקורא. סותמים את הרעיון. המשפט הקצר תמיד יבקש פרשנות. אף פעם אינו בהיר דיו, אף פעם אינו מאיר פנים. לכל טיעון נלווית הוכחה. המשפט הקצר מדלג על שלב הראיות. המשפטים הקצרים מייצרים אוסף של הגיונות. הוא מתיימר להיות סוג של לוגיקה. הניסוח הלוגי מתבסס על קובץ טיעונים ומסקנה אחת. A הוא B; כל B הוא X; לכן A הוא X. זו טענה לוגית. מבנה הניסוח הלוגי מאתגר את הלוגיקן בהנחה המונחית להיסק מחייב. הוא קובע עובדות שאינן בהכרח צמודות מציאות או מחוייבות-הוכחה ומניח אותן כהנחת אמת. על הלוגיקן לבצע נְבִיעָה מתוך ההנחות ולהגיע למסקנה. זה לא אופי של אמירה פומבית. לאמירה פומבית חייב להסתפח היסק כחלק מהותי של האמירה. הכשל הלוגי של המשפטים הקצרים באמירה כלשהי היא שמילות ה"לכן" או ה"לפיכך" אינן מופיעות. לכן על הכותב להוכיח את כל הנחותיו. כותב לא יכתוב הנחות בלבד אלא יצרף להם הסברים ומסקנות. הכותב הוא האחראי הבלעדי להבאת הראיות. טענת הכותב אינה שלמה עד שלא ייתן סימוכין לדבריו. תפקיד הקורא אינו לאסוף משפטים ולעבד אותם לרעיון מושלם. המשפט הקצר מתעמר בקורא, מתעלל בו, מעניק לו תחושת אבדון. המשפט הקצר הוא סוד כוחו של האינטלקטואל היהיר. המשפט הקצר יוצר רף שהקורא החפוז אינו שלם לעמוד בו. המשפט הקצר אינו מנומק, אינו בהיר, ולעיתים אינו הגיוני. הכותב רואה בו את האמצעי היעיל ביותר להפחת ערפל על מילותיו ומשפטיו. המשפט הקצר אינו הוגן מיסודו. הוא רע כי הוא מטשטש במזיד את זהותו של הקולקטיב. אל תאמר: "אינני חפץ באמיתותה של טענה אלא באתגר האינטלטואלי שהיא מציבה". בעיניי זו יומרה רעה.