יום שני, 11 באוקטובר 2010

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ

תנו לי אנשים סהרוריים, הזויים, הומלסים, משיחיים, הוזים, חולמי חלומות, מספרי מעשיות, טיפוסים מהאגדות, או כל מי שצובע את הבנאליות של 99% מאזרחי העולם – תנו לי להתברבר איתם, לשאול אותם שאלות, לבקש מהם שיספרו לי את סיפור חייהם – ועשיתם לי את היום. למרבה המזל, בירושלים לא חסרים כאלה, והיום הזדמנה אליי למרכז "ברירה" בלשכת ההוצאה לפועל הפתעה נעימה: חבר מכוכב אחר, אדם אאוט לחלוטין, עיוור, עם קוקו ספונג'ה במעלה הראש. מבוגר, 74, שהקים מהומות בביטחון עד שנתנו לו להיכנס, ואז המתין בסבלנות למעלה בשעתיים כדי לסיים לי את המשמרת בסיפורים על נשמתו שהתגלגלה היישר מרבי שמעון בר-יוחאי, ועוד תובנות רחוב ושאר מרעין בישין.

הוא נכנס. בשלב זה של חייו חשדנות היא מוצר בסיסי בחיים. "מי אתה", הוא שאל אותי. "אני מתנדב פה בלשכת ההוצאה לפועל, מנסה רק טיפונת לעזור לאנשים", עניתי. הוא שאל שלוש פעמים מה יוצא לי מזה. "השכר שלי להיום זה הפגישה שלנו", אמרתי לו, ועיניו הסומות התגלגלו כלפי מעלה, כאילו נבוך. הוא התיישב והניח שלוש שקיות ניילון, שידעו ימים יפים יותר לפני שמילאו בהן פחיות למיחזור, על השולחן.

הוא הזדהה: "אני בן אדם מאד חכם", "כולם פה אוהבים אותי", "יש לי כוחות". ואז, בלי הקדמות נוספות, הכתיב לי, בציוריות ירושלמית, מכתב לרשם ההוצאה-לפועל בדבר "סעד לחירותו שלא תתגלגל נשמתו בעולמות העליונים לפני שפקד את קברי הוריו בהרי מרוקו הרחוקה". עיוור בן 74, עם חובות עתק להוצאה לפועל, בלי שום משפחה קרובה או רחוקה, רוצה להגיע לאיזה כפר נידח במרוקו.

"הוריי טמונים בכפר מרוחק, השוכן בלב מדבריות העד של מרוקו", כתבתי בשמו. "מאז עמדתי על עומדי והגעתי ארצה, חלומי הוא לשוב ולפקוד את קברם, קבר שלא נזלה עליו דמעה אחת למעלה מ-50 שנה. זוהי משאלת לבי, בטרם אאסף אל אבותיי: לזכות להניח אבן על מצבתם, לנקות את האבק שהצטבר, קרוב לוודאי, על קברם אשר נותר מיותם בארץ ניכר".

הוא ביקש שנכתוב את המכתב בכמה אופנים: לראש הממשלה הוא התעקש לכתוב שלא זכה לראות את אביו מאריך ימים, כפי שזכה מר נתניהו. לדורית בייניש הוא ביקש לפנות בגוף שני, כפי שפונים לאמא רחומה. כשסיימנו לכתוב את כל מכתביו, אותם הוא ביקש לְמַעֵן, בין היתר, לנשיא ארצות הברית, הוא אמר שהייתי הבילוי הכי טוב שהיה לו בחודש האחרון. הודיתי לו גם אני, לא מצד התפקיד ולא מצד השליחות, אלא מעצם התובנה הברורה שנחתה עליי: החלוקה הכמעט שרירותית של האנושות למעמדות – מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר – תובעת ממני, בדין ולא בחסד, להיות חלק מתיקון עולם. התלות של אנשים במתנדבים ובאנשי-חסד היא חלק מאיזון כולל; בני-אדם לא בוחרים להיות עניים, רדופים או מסכנים, אלא למרביתם זוהי גזירת גורל של האנושות. ביש מזל. הם חלק מגלמודי הארץ שלא חדלים לעולם – "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ – לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". מקום בו מתגלה חולשה במקום אחד צריך להתעורר חוסן במקום אחר.

אחרי המאוד-דו-שיח הזה, הבנתי פתאום מה אני אומר בתפילת ראש השנה: "כי זכר כל המעשים לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". הפירוש הרגיל אומר כי "מעשה איש", אלו המעשים שלנו, בין מצוות ובין עבירות: על כל מעשה קטן האדם בא במשפט; "ופקודתו" אלו המעשים שהאדם נמנע ולא עשה אותם (לשון חיסרון והעדר). אבל נדמה כי "איש ופקודתו" יכול להיות להתפרש אחרת, במובן של "איש וחסרונו". כלומר, האנשים שה' חיסר מהם בעולמו - יבואו ויתבעו את שלהם. הם משאירים בעולם הזה חשבון פתוח, בו נבחנים "עלילות מצעדי גבר" - הפעולות שהחברה עשתה למען אותם אנשים חסרים.

שלחנו את הבקשה. בהוצאה לפועל הבטיחו לבדוק את העניין. אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום.