יום שלישי, 7 בינואר 2020

לטבוע במעלית | השטן לא היה מצליח לחשוב על אסון נורא מזה

מהטרגדיה המחרידה שם במעלית יש רגע אחד, מפחיד, שלא יוצא לי מהראש.

דין שושני רואה מחלון הדירה את הגשמים העזים וקטסטרופת הניקוז. הוא אומר לבת-הזוג שלו שכדאי לרדת לחניון להזיז את הרכב כי כמות גדולה של מים עשויה לחדור לחניון. הם לוקחים את המפתח ובאינסטינקט טבעי לחלוטין יוצאים מהדירה ישר למעלית. אין להם מושג מה קורה שם למטה כי למה שיהיה להם. בטח חשבו שאם המעלית עובדת אז כנראה הכל בסדר. הם נכנסים למעלית, לוחצים על מינוס-אחד ומתחילים לרדת.

ואז יש הרגע הבלתי-נתפס והמחריד הזה. כשהמעלית מגיעה למינוס-אחד, החניון כבר מוצף בלפחות 15 סנטימטר של גשם. המעלית למעשה פוגשת בריכת מים בקומת החניון ומפסיקה מיד לעבוד. דין וסתיו בוודאי שומעים את ההתנפצות המבהילה הזאת, את הנחיתה המבעיתה של המעלית היישר לתוך המים. תוך כמה שניות החשמל במעלית מפסיק לעבוד, ופתאום חושך מוחלט. דין וסתיו כלואים במעלית בלי חשמל, כשמים קרים מחלחלים במהירות דרך החריצים ומתחילים לטפס לגובה הברכיים. זה פחד משתק שלא קיים גם בסיוטים הכי גדולים שלנו. לטבוע בתוך מעלית, גם השטן לא היה מעלה על דעתו מוות מצמית שכזה.

מה שקורה אחר-כך בוודאי עבר בראש של כולנו. הדפיקות ההיסטריות על דלתות המעלית, הזעקה לעזרה, הצרחות, האימה, הניסיונות לשבור, לדחוף, לעקם, למצוא מפלט, ללחוץ על הכפתורים, להילחם בכל הכוח עם הדלתות הארורות האלה שסוגרות לך במהירות את החיים. הרצון ההדדי של בני זוג להציל אחד את השני בדקות המסויטות האלה. לראות את מלאך המוות מתקרב במהירות ולטבוע בחוסר אונים מולו. והמים הקרים שממשיכים לטפס במהירות, למותניים, לבטן, לחזה, לצוואר, לסנטר ואז לפה, לאף ולעיניים. והבכי האחרון. והשקט.